על הרב עדין שטיינזלץ/ בן ציון עובדיה

ביום שישי התבשרנו בצער ובכאב רב כי הרב עדין (אבן ישראל) שטיינזלץ הלך לבית עולמו. לחלק מאיתנו – ואני ביניהם – נפלה הזכות להכירו אישית וללמוד במוסדות שהקים וטיפח, אבל פטירתו היא אבדה גדולה לא רק לתלמידיו הקרובים, אלא עבור כלל לומדי התלמוד ובאי בית מדרשנו בתוכם.

התלמוד המבואר, מפעל פרשני אדיר שעמל להשלימו מעל ארבעים שנה, הפך עד מהרה לכרטיס כניסה לעולם התלמוד עבור רבבות אנשים ונשים בארץ ובעולם ששעריו היו עד אז נעולים וחתומים בפניהם. קשה לדמיין את עולם לימוד התלמוד ללא הכרכים המוכרים הללו שהפכו את התלמוד מאוצר מקודד השמור ליודעי חן לנכס תרבות ישראלי ואף אוניברסלי, בן בית טבעי בכל כך הרבה ספריות על פני הגלובוס.

המהפכה שחולל הרב עדין בעולם נוגעת לא רק לא רק לעצם ההנגשה, אלא גם, ואולי במיוחד, לסוג ההנגשה. הודות להשכלתו וידיעותיו של הרב עדין שחבקו עולם ומלואו (הוא למד בצעירותו מתמטיקה ופיזיקה אבל בעיקר היה אוטודידקט), ובעיקר הודות ליריעה הרחבה ועתיקת השנים שדרכה התבונן על המציאות, הוא שיכן את התלמוד בתוך העולם ובזיקה לשלל מרחבי דעת משיקים – מתמטיקה, היסטוריה, ארכאולוגיה, זואולוגיה, פסיכולוגיה, ומה לא. אין זה מתמיה שבתווך הפרשני ה'דיפוזי' שיצר, השתלב התלמוד בטבעיות במרחב החיים המודרני, בחיים שלנו. הוא הציע לתלמוד תרגום במובנו העמוק, ובו זמנית, באופן רחב יותר, תרם תרומה נכבדה ליצירת דתיות או יהודיות משכילה שתקצר כאן היריעה מלשרטט את קוויה.

לפחות בעיני הרב עדין, הנגשת התלמוד לא דחקה כהוא זה או לא אמורה לדחוק את יחס הקדושה אליו. "מבשרי אחזה אלו-ה" הדגישה קבלת האר"י והחסידות. הבסיס והתנאי לטיפוס בסולם שראשו מגיע השמיימה הוא העובדה שהוא נעוץ בקרקע, שלתכנים הגבוהים והמופשטים יש ביטוי שמוכר ונחווה מתוך הבשר, מתוך העצמי.

המבט הרחב של הרב עדין היה כח מניע מרכזי בכתביו ובחיבוריו, אבל לא פחות מכך גם בשדה אחר שבו פעל נמרצות – השדה החינוכי. זכיתי ליטול חלק במעגל תלמידים קרוב לרב עדין, תחילה בישיבה התיכונית מקור חיים, ושנה וקצת נוספים במסגרת חבורה מצומצמת ששהתה במחיצתו. אני זוכר את חדרו במכון ברחוב המערבים בירושלים, חדר שבו דלק האור והבהבה המקטרת עד השעות הקטנות של הלילה, אש-כמעט-תמיד, שהוצתה מחדש בעלות היום. אני זוכר התעניינויות חביבות בשלומי, עצות מחוץ לקופסה ונגד הזרם, ושיחות ארוכות ארוכות שבהן התמזגו בערבוביא מבלבלת כובד משמעות עם ביטולה המוחלט, זיק מנצנץ של שובבות, להט ועיניים בורקות עם הלך רוח מפוכח ונוקב, סבאות רגשנית לצד הומור תוסס ועוקצני. שיחות שנעו כגלים הלוך ושוב, חוצות תקופות, יבשות ותחומי דעת, מתגלגלות במעגלים, אנקדוטה, סיפור, תובנה, תוכחה, אנחה, וחוזר חלילה, מגלות טפח ומכסות טפחיים.

אבל היה אפיק אחד מאד ברור שאליו כל הים הזה, או לפחות מרביתו, התכנס. באינספור צורות וצבעים הוא שאל אותנו שאלה אחת פשוטה – "איכה?!", היכן אתה. האם אתה מספיק חולם, חולם רחוק, ומתי סוף סוף תתגבר כארי, תקום ותעשה משהו גדול. הארסנל שעמד לשימושו כדי להניע אותנו לפעולה כלל שלל דימויים אותם הטיל על כלל שומעיו, עדות נוספת לססגוניות ידיעותיו. למשל, דימויים מעולם הבוטניקה (תפוח אדמה כמובן), הזואולוגיה (חתול בשמש) ופריטים נבחרים מעולמו של 'בעל הבית' הממוצע (כרס, כורסה, טלוויזיה, קרחת, ועוד). זה לא היה תמיד נעים, לפעמים בהחלט מרגיז, ומה הוא בעצם רוצה, אבל עם חלוף השנים הבנתי שזה לא נגדי, ובכלל לא נגד מישהו, ואם זה מרגיז אותי סימן שיש בזה משהו. באמת הזמן קצר והמלאכה מרובה וטוב שיש מישהו עם פחות טקט שיעיר אותנו. וכשגדלתי עוד קצת הבנתי שהרב עדין פרט שוב ושוב על שאלת חיים יסודית וקצת מביכה שקל מאד להסיט ממנה את המבט – עד כמה אתה עושה לעצמך, עושה לביתך, חי בנוחות ובעיקר בנינוחות, ועד כמה מוכן להתמסר, להתבטל לרעיון ולמשימה, להיות חייל ובעיקר לעבוד קשה. והרי הוא עצמו נאה דרש ונאה קיים, דוגמה ומופת למה שבן אדם אחד יכול לעשות בעולם.

והנה דוגמה: איני מחזיק מעצמי תלמיד טוב של הרב עדין, אבל פעם הייתי אולי טיפה יותר. בהיותי בכיתה יא מצאתי את עצמי במוסקבה למשך חודש ימים, יחד עם חבר לכיתה, לומד ומלמד תורה ועברית בישיבה שהקים שם זמן קצר לאחר נפילת מסך הברזל. חוויה יוצאת דופן, די משוגעת ממרחק הזמן. פועל יוצא של מקוריות ואומץ, ובלתי אפשרי המתממש בזכות עין מרחיקת ראות, דמיון, ואמונה עזה ברעיון.

הרב עדין לא היה אדם בריא בגופו, אבל הוא לא נתן לזה להפריע לו להמשיך ולחצוב בהתמדה את מפעלי חייו בלהט נעורים בלתי פוסק. הוא יצר חיבורים וביאר ספרים והקים מפעלים וזכה להשלים את ביאור הגמרא, ולראות בהשלמת הביאור לספרי התנ"ך ולרמב"ם בשיתוף התלמידים שהעמיד ואנשיו הקרובים. הוא הזכיר לי תמיד את השר מונטיפיורי משירו של חיים חפר, שליח מסור אחר לרעיון אחר, כאשר בכל פעם שהמלאכים הלבנים באו ואמרו לו "הקב"ה רוצה אותך אליו" הוא לחש להם שבמחילה מכבודם יש לו עוד כמה דברים דחופים לעשות וזה ממש לא מתאים עכשיו.

ורק נותר לומר תודה עמוקה לרב הגדול הזה שעשה עבורנו ועבור העולם כל כך הרבה.

"אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים, דבריהם הן הן זיכרונם" (ירושלמי שקלים פ"ב ה').

יהי זכרו ברוך.

שיעור של הרב שטיינזלץ בבית מדרש חברותא בשנת 2000