פרשת בא

המכות כסיוט קולקטיבי/ חיותה דויטש

יש פיתוי רב למצוא במכות מצרים משמעות מחנכת, לקח למצרים, ולא רק עונש שכל תכליתו היא הנחתה מרוכזת של כאב וייסורים. ניתן לעשות זאת אם מתבוננים במכות מצרים כבאוסף תמונות ויזואליות עזות מבע, בעלות משמעות.

'וידעו מצרים כי אני ה', בנטותי את ידי על ארץ מצרים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם' (שמות ז ה).

לפי הפסוק הזה על המכות לחולל שני אפקטים חשובים: האחד – הכרה בכוחו ובגדולתו של ה', והשני – זירוז יציאתם של בני ישראל. האם הכתוב רומז גם למשמעות נוספת?

נפנה את מבטנו תחילה, למכה העשירית, מכת בכורות: 'ואמרת אל פרעה: כה אמר ה', בני בכורי ישראל, ואומר אליך שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו, הנני הורג את בנך בכורך' (שמות ד כב).

משמעותה של מכת בכורות כמידה כנגד מידה, ברורה מאוד: בנו של ה' = ישראל, מול בנו בכורו של פרעה. מלבד מכת בכורות, אין הכתוב מזכיר בצורה מפורשת סיבה ספציפית למכה כזו או אחרת. חז"ל הסבירו את מכת הדם כפגיעה ביאור – אלוהי מצרים: 'למה לקו המים תחילה בדם, מפני שפרעה והמצריים עובדים ליאור. אמר הקדוש ברוך הוא: אכה אלוה תחילה ואחר כך עמו' (שמות רבה פרשה מ).

המדרש הזה עונה על השאלה מדוע כוונה המכה ליאור. לדבריו, הפגיעה ביאור היא פגיעה בעורק החיים של מצרים. חז"ל בדבריהם העמיקו את משמעותו של המושג הפיזי: 'עורק חיים'; היאור הוא הנותן חיים למצרים, וזו כנראה הסיבה שבגללה הפך לאל. פגיעה בו היא פגיעה באלוה המצרי. חז"ל אינם מסבירים, עם זאת, מדוע הכאת האל המצרי באה לידי ביטוי דווקא באמצעות הפיכתו לדם.

*

סיוט וזיכרון משותף

מבט על המכות כולן מעורר רושם עז של סיוט. אחד ממאפייני הסיוט הוא כאשר דבר קרוב הופך למפלצתי. מציאות שבה המים הידידותיים, המחיים כל נפש, הופכים לדם, היא סיוט ויזואלי, מלא פחד. כמו כל חלום, צופן הסיוט בתוכו אירוע מן המציאות, שעליו הוא מתבסס. החלימה מחדדת את המימד הגרוטסקי והמאיים שבו. מדוע הפכו מי היאור לדם? בזיכרונו של כל מצרי מוטבע מראה התינוקות של בני ישראל שהושלכו למים ביום היוולדם. הדם הוא דמם שנשפך ביאור, או אולי דם השפיר והשלייה שלא טרחו לנקות מעליהם בטרם המיתום. דם זה – במלוא משמעותו האכזרית – פורץ ועולה לעומתם בכל פעם שהם מבקשים לשתות. מכת הדם חרטה את האירוע הזה ואת משמעותו בזיכרון הקולקטיבי של העם המצרי.

ועכשיו – הצפרדע.

הדימוי המלווה את סיוט הצפרדעים הוא התפשטות חסרת מעצורים. הביטוי הרלוונטי כאן הוא: 'ושרץ היאור צפרדעים' (שמות ז כח). הפועל ש.ר.ץ נאמר על בני ישראל ש'פרו וישרצו וירבו במאד מאד' (שמות א ז). הריבוי הזה, כזכור, איים על המצרים ולכן הם החליטו למנוע אותו בדרכים אנטי אנושיות. כך, בהדרגה, נולדה גזירת 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', ומעתה יקטול המצרי את התינוקות הלא רצויים לו, שכמותם המתגברת והולכת מפחידה אותו. הוא יעשה זאת כדרך שקוטלים חרקים, בהשמדה המונית.

מכת הצפרדע הפכה את הריבוי הטבעי לסיוט. התמונה היא תמונה גרוטסקית ומוקצנת, שיקוף התודעה המצרית המעווותת. כמו בסרט 'הציפורים' של היצ'קוק – האדם מרעיד באי-נוחות נוכח הופעתם המאיימת, שאינה פוסקת, של היצורים הבלתי צפויים. היכן הצפרדעים? 'בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך' (שמות ז כח) במתחם הפרטי. במיטה ובמטבח. זוהי המחשה של תמונה דמיונית ואכזרית שתפקידה, במידה כנגד מידה לומר למצרים: חשבתם שבני ישראל מתרבים ופולשים? חכו ותראו איך זה נראה באמת.

*

להרים את המבט

מכת הכינים היא מכה שממחישה טפילות. הכינה היא טפיל המוצץ את דם הגוף. אולי יש בה רמז לדרך בה נתפסה במצרים משפחת רועי הצאן העברית שבאה מכנען לגור ועוד מעט תשתלט על מקורות המחיה, כדרך שעשה יוסף. בשלב זה קשה להימלט מאסוציאציות אנטישמיות נאציות שהתמקדו בטפילות. סרט תעמולה נאצי מפורסם משווה את ההתפשטות היהודית באירופה לעכברים מפיצי מגפות דימוי המוביל אותנו למכת הדבר. מכות מצרים ממחישות ומשקפות חזותית דמיון חולה ומשתמשות בו כבומרנג להכות בו את האשמים.

שלוש המכות שלפני המכה האחרונה – ארבה, ברד וחושך –  הן מכות 'שמימיות'. הן באו 'מלמעלה'. את הארבה נושאת רוח, הברד מצטייר כמטר מכאיב וקולני של אבנים שבתוכן אש. הדמיון המודרני יזהה פה תמונת הפצצה אווירית. אולי, כדרך שעשה נחש הנחושת, מטרת המכות הללו להרגיל את הראש המצרי להפנות מבטו מלמטה למעלה. מאל היאור, שגובהו ככף רגלם, אל האל האחד, שאמנם מלוא כל הארץ כבודו, אבל הוא נתפס בכל זאת כגבוה מעל גבוה – שוכן מרומים.

המכה יוצאת הדופן מכולן היא מכת חושך. מכת החושך לא פוגעת בגוף או ברכוש, אלא בנפש. זוהי מכה פסיכולוגית שגורמת לקרקע המציאות להישמט תחת הרגלים. החושך מזמין פרשנות סימבולית. חז"ל במדרש ערים לסימבוליות זו ומזכירים בהקשר לכך פסוק מספר ישעיהו: 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה…' (ישעיהו ס, א).

הנגדת חושך ואור היא המחשה של הניגוד בין מצב קשה מול מצב נגאל. החושך והאור כניגודים מבטאים גם מצב ערכי ומוסרי מנוגד: טובים מול רעים. צדיקים מול רשעים, כמו בחנוכה. כשמשה נולד רואה יוכבד אמו 'כי טוב' הוא, וחז"ל דורשים 'נתמלא הבית כולו אורה', מפני שעל האור נאמר 'כי טוב' (שמות רבה א). עומק המדרש הזה מתייחס לא רק לאיכותו הרוחנית של הנער, אלא גם להיותו המנהיג שיראה לעם העבדים את אור הגאולה, וגם לבשורה המוסרית שיביא בשם ה' לעם ולעולם. משה יראה את האור לעם המצרי ההולך בחושך שבעיקרו הוא חושך מוסרי. המכות נועדו לשקף את החושך הזה, הן כדי להעניש את העם המצרי שאִפשר אותו, והן כדי שיחרתו בזיכרונו של המתבונן בהם ממרחק של דורות.

לתגובות: חיותה דויטש chayutad@gmail.com

השארת תגובה