פרשת בשלח

"לחם מן השמים"/ בן ציון עובדיה

הדרשה מוקדשת לזכרה ולעילוי נשמתה של דפנה מאיר. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

המן, הלחם השמימי שאכלו בני ישראל במדבר, בא מן השמיים והתאפיין באיכות על-טבעית. אך זהו רק חלק מהסיפור; בני ישראל, מצידם, נתבעו, באופן הסתפקותם מן המן, להתעלות מעל נטיותיהם האנושיות ולהגיע לדרגה גבוהה של בטחון בה' תוך ויתור על שאיפת שליטה והשגת ודאות.

"מן הוא"?

שמימיותו של המן, חריגותו מ'דרך הטבע' של העולם מסגרותיו ומנהגיו, באה לידי ביטוי בכמה נקודות הפזורות לאורך פרק טז, פרשת המן:

א. בדומה לארוחות הבוקר המוגשות בחדרי האוכל של הקיבוצים, מנות המן צצות וניתנות לליקוט "בבוקר בבוקר" (פרק טז, כא) אולם לאחר שעלתה השמש – "וחם השמש ונמס" (שם), המנות נמסות-מתאדות מהשטח. אופן הגעתו של המן משרה אווירה קסומה: הוא מומטר מן השמים עם היערמות שכבת הטל במהלך הלילה המדברי הקר (סיפור התורה 'נאחז' בתופעה המדברית הידועה של הפרשי טמפרטורות קיצוניים בין היום והלילה) והוא נגלה כהפתעה עם שחר, נח לו על הקרקע, בשעה שהעולם גם הוא עוד מתנמנם לו, עטוף בצינה מזוככת ושלווה. עם שאון היום, צפצופי הרכבים, העשן, והקיטורים הרגילים, המן מסתלק לו.

ב. הקלות הרבה שבה ירד המן ולוקט על ידי בני ישראל, מהווה ביטול הקללה הקדומה שנתקלל בה האדם "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט). בהקשר זה, ייתכן ולעובדה שהמן היה נטוש במחנה וסביבותיו עוד בטרם עלה היום יש עוקץ מיוחד: בעוד שאנשים עובדים למחייתם במהלך היום וזוכים בשכר לחמם לעת ערב, לחמם של בני ישראל היה מזומן עוד לפני שעת היציאה לעבודה, עוד לפני שחם השמש וניגרת הזיעה. רשב"י, במכילתא, מעצים את התמונה הפנטסטית הזו, ולוקח אותה לכיוון מיוחד ומפתיע:

ר' שמעון בן יוחאי אומר לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה.

הקב"ה נתן לבני ישראל את התורה, אך כמו הורים הדואגים לכלכלת צאצאיהם 'ורק שישבו וילמדו', גם דאג לכך שיוכלו באמת לעסוק בה וחסך מהם את עול הפרנסה המעיק והמכביד. כל צרכיהם של אלו, גם מזון וגם ביגוד (ביגוד הוא כמובן הרחבה של רשב"י ממה שמסופר בתורה), היה מזומן לפניהם, עשוי ותפור לפי מידה, ומשום כך יכלו להתפנות ללימוד תורה בנחת ובהרחבת הדעת (ניתנה 'לדרוש', לא סתם ללמוד). מבין השיטין אתה שומע את אנחתו של התנא על עול הפרנסה הכבד והמגביל שלא מאפשר לעסוק בתורה כראוי.[1]

ג. המילה 'מן' פירושה 'מה', ומקורה באי יכולתם של בני ישראל להגדירו: "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא" (פסוק טו). אף הכתוב עצמו מבלבל אותנו באשר לטיבו. קשה לדעת מתוך הפסוקים האם המן הוא לחם, או בשר (למשל: "בין הערביים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם", פסוק יב. וכן ראו בפסוק ח), או בכלל  סוג של טל ("ותעל שכבת הטל", פסוק יד. והרי המן נעלם עם הטל!). הקושי לאפיין את המן במדויק ניכר בהמשך פרשתנו שם מתארת התורה את מראהו וטעמו "והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש" (פסוק לא).[2] בפרשת בהעלותך בספר במדבר ניתן תיאור נוסף, מעט שונה: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח", "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח). תיאורים מפותלים אלה, העושים שימוש תדיר בכ"ף הדמיון (כזרע גד, כצפיחית, כעין הבדולח, כטעם לשד השמן), מעוררים תחושה של גישוש סביב סביב, וממחישים את הקושי להעביר את מראהו וטעמו של המן למי שלא ראה וטעם.[3]

המן חומק מכל הגדרה מוכרת, מאפיון ומתיאור מדויק, משום שהוא 'לא מפה'. כשמשה אומר לבני ישראל במענה לשאלתם "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (פסוק טו), הוא מאלץ את המן להידחק תחת המושג 'לחם', וזאת על מנת שבני ישראל יבינו ש'הדבר-הזה' בא כמענה לבקשת הלחם שלהם. אך בני ישראל לא קונים את ההגדרה החדשה, והם מעדיפים את סימן השאלה. באופן שנשמע מעט פרדוכסלי, המן המשיך להיות מכונה לדורות על ידי מילה ששואלת על טיבו והגדרתו, המילה 'מה' שהשמיעו בני ישראל כשחזו בפלא לראשונה.

אנשי-פלא

על ההיבט החינוכי שיש בירידת המן הקב"ה מכריז כבר בתחילת הפרשה: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (פסוק ד. וראו גם דברים ח, ג). כשם שהמן הוא לחם-פלא, בני ישראל, במקביל, נתבעים להתעלות מעל נטיותיהם האנושיות-טבעיות, ולהיות בעצמם אנשי-פלא, אנשים שחיים ומהלכים בספירה אחרת מזו האנושית היומיומית.

עניין זה, שהוא עומק הדרמה בסיפור, נבנה שלב אחר שלב:

א. בשלב הראשון בני ישראל מצטווים לקחת מן המן "איש לפי אכלו" (פסוק טז), עמר לגולגולת, לפי מספר הנפשות. כאן בני ישראל מוזהרים מגרגרנות, מלקחת יותר ממה שבאמת צריך. בני ישראל מצליחים לעמוד בכך: "וימדו בעמר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. איש לפי אכלו לקטו" (פסוק יח).

ב. בשלב השני בני ישראל מצטווים שלא להותיר מן הלחם למחרת. זה כבר קשה יותר; קשה לוותר על השאיפה להבטיח את המחר ולהניח בצד את דאגת הלחם, ואכן: "ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בוקר" (פסוק כ). עונשם של המותירים היה שהמן "וירם תולעים ויבאש" (שם), והתגובה הזו מכוונת יפה: כאשר בני ישראל נהגו בלחם מנהג בני אנוש – חסכו, שמרו ודאגו למחר, הפך הלחם ללחם אנושי – הבאיש. המן מתנהג כשיקוף התנהגותם של בני ישראל, כאשר אלו נופלים ממעלתם, כך גם המן, ולהיפך.[4] בהקשר זה מאלף פירושו של רשב"ם לפסוק בדברים ח, ג:

"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פסוק ג).

ומפרש רשב"ם:

"למען ענותך – זהו עינוי שאין פת בסלך, וחייך תלוים למרום בכל יום".

המן, לפי רשב"ם, לא סופק כתרופה לעינוי, אלא לדברי הפסוק היה הוא העינוי בעצמו! המן תבע רף שלבני אדם קשה לעמוד בו, ספירה של התנהגות שעינוי לטפס אליה. מפרשת בהעלותך אנו למדים שבני ישראל מאסו בשלב כלשהו במן הסטרילי, המדויק והמדוד שניתן להם כמו מנת קרב קבועה, ורצו מזון מגוון ובשר 'של ממש'. גם זו נטייה אנושית.

ג. בשלב השלישי מצטווים בני ישראל לשמור את השבת, ולא לצאת ללקוט את המן ביום השביעי. בהיפוך לשאר ימי השבוע, הם נדרשים ביום שישי ללקט מנה כפולה – "והכינו את אשר יביאו" (פסוק ה. וכן ראו בפסוק כג). כאשר מדובר על דבר מצווה, הכנה לשבת, הלחם נוהג מנהג שמימי ואינו מבאיש מיום ליום. וגם כאן, כמו בציווי הקודם, אנשים מבני ישראל עוברים על הציווי, יוצאים ללקוט ולא מוצאים. המצווה לשבות ולהישאר במקום עומדת כנגד הנטייה האנושית הטבעית לצאת מן המקום – לפעול, ליזום, ליצור, להיות אקטיבי.

*

המן הציב בפני בני ישראל רף גבוה: להתגבר על שאיפת השליטה והוודאות ולבטוח בה' ובטובו. הכתוב אומר שהמן פסק כאשר בני ישראל הגיעו אל ארץ נושבת, אל קצה ארץ כנען, שבה, כך נראה, הנהגת ה' היא מסוג שונה. בארץ כנען בני ישראל היו צריכים להפשיל שרוולים, לכבוש, להילחם, ולצאת לעבודה בכדי להרוויח את לחמם. ההנהגה החדשה, הארצישראלית, משתלבת בטבעיות רבה יותר עם הנטיות האנושיות שפורטו לעיל, אך האתגר הרוחני לא סר, ואולי אף הוגדל. עתה בני ישראל עמדו בפני אתגר מסוג אחר – לבנות וליצור, אך בו זמנית להשמר מן הכח, מההשחתה ומהסיאוב, מלומר בלבבם "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח יז). מתוך הצנצנת שלו הנחה למשמרת "לפני ה' ", המן הוסיף ללוות את בני ישראל גם לאחר כניסתם לארץ. כעד לחסדי השמיים שהומטרו בארץ לא זרועה, הוא מפציר בנו להוסיף ולשאול מדי פעם בפליאה (וגם על המובן מאליו) – "מן הוא"?

 

[1]  ישנן הקבלות מעניינות בין סיפור הקרבת קרבן פסח מצרים, לבין פרשת המן (למשל האיסור להותיר למחרת, הציווי לקחת 'איש לפי אכלו', איסור היציאה מן הבית, ועוד). ייתכן שקרבה זו גם היא קשורה בנסיון לאפיין את המן כלחם מיוחד, כסוג של קרבן.

[2]  אבן הבדלח נזכרת בבראשית (ב, יב) כמחצב טבע של ארץ החוילה העשירה בזהב, שאליה מגיע אפיק היוצא מנהר גן עדן; עדות נוספת לטיבו הגן-עדני של המן.

[3]  תיאור המן מזכיר בסגנונו ובתוכנו את האופן שבו התורה מתארת בפרשת משפטים את החזיון שנגלה לעיני משה אהרון נדב ואביהוא ושבעים הזקנים במעמד הברית "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, י).

[4]  אידיאל הדיוק שבמן – לא חסר ולא יתר, ניתן מדי יום ביומו עבור אותו היום, "איש כפי אכלו" – בא לידי ביטוי מועצם בדרשת חז"ל שלפיה המן נבלע באיברים, כך שבני ישראל לא היו צריכים להיפנות לצרכיהם. המן מצטייר בדרשה זו כמה שמספק תזונה טהורה נטולת עודפים ושיירים המופרשים מחוץ לגוף.

לתגובות: בן ציון עובדיה benzionoa@gmail.com

השארת תגובה