ארבעה סוגי קרבנות בהמה בראש ספר ויקרא: עולה ושלמים – הבאים בנדבה, חטאת ואשם – קרבנות חובה הבאים על חטא. ההבדל בין ייעודו של קרבן העולה לזה של קרבן השלמים ברור. העולה – "כמשמעה שהיא עולה כליל" (רש"י, שמות י"ח, יב), אין למקריב חלק בה, והיא מבטאת את יחסו של האדם לא-לוה הנשגב והנבדל, שמתוך תחושת יראת רוממותו מקריב אדם משלו לגבוה. לעומת העולה,

פרשת פקודי חותמת את רצף הפרשות העוסקות בהקמת המשכן. לכל אורך הפרשה חוזר כחוט השני הפסוק המתאר את העשייה המדויקת "כאשר ציוה ה' את משה". פסוק זה משתלב בתחושת הרוממות של תיקון חטא העגל בהתנדבות השלמה של העם כולו לצורך בניית המשכן, בפרשת ויקהל: "והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו, ז). ואכן, התרומה והעשייה זוכות למענה בחתימת הפרשה "ויכס הענן

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם… קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, א-ה).

לשון זו "ויקהל משה" אינה נזכרת בשום מקום אחר בתורה. אמנם בסוף ימיו אומר משה "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם" (דברים לא, כח). אבל לשון זו "ויקהל משה" אינה נזכרת שם. צריך, אפוא, להבין מדוע נקט הכתוב לשון זו כאן, והלא יכול היה

בפרשתנו, פרשת כי תשא, השבת מתוארת פעמַיִם כ'אות'. בשמות לא:יג התורה מצווה את בני ישראל לשמור את השבת  '…כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', וכמה פסוקים אחר כך היא מרחיבה שהאות אינה זמנית, אלא לעולם: 'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ' (שמות לא:יז) חז"ל ראו במילה 'לעולם' סימן

בפרשות תרומה-תצוה מסתיים הציווי על הקמת המשכן, כליו, הכהנים ובגדיהם, ופרשת המילואים לקידוש המשכן והכהנים. הפסוקים החותמים יחידה זו חורגים ממסגרת ההקמה ועוברים אל התכלית התמידית של המשכן – הקרבת קורבן התמיד בבוקר ובערב.

 שמות פרק כט: (לח) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד: … (מב) עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם:

מדוע

פרשת תרומה, הפותחת את הרצף הארוך של פרשיות הקמת המשכן, מהווה יחידה העומדת בפני עצמה ועוסקת בנושא אחד: הציווי על עשיית המשכן וכליו. פרשיות הקמת המשכן ככלל, ופרשתנו בפרט, מהוות מעין כתב חידה: הן מלאות פרטים מדויקים אודות חומרי הבניין, צורת הכלים והמבנה וגדליהם, אך אין בהן כמעט ביטויים מפורשים למשמעותם של הפרטים הרבים. אחד המרכיבים שתמיד עוררו אצלי פליאה רבה הם הכרובים – אותם יצורים מכונפים הממלאים בצלמיהם-פסליהם את קודש הקודשים. קיומם של הכרובים

"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות, פרק כד, פסוק יא).

  רוב רובה של פרשת משפטים עוסקת בדינים ומצוות אולם בסופה של הפרשה מסופר על טקס כריתת ברית מופלאה של בני ישראל עם אלוהים, המכונה ברית האגנות. לאחר כריתת טקס הברית, זוכים משה, אהרן, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל למעמד נשגב ויוצא דופן של התגלות אלוהים. עצם

הדרשה מוקדשת לזכרה ולעילוי נשמתה של דפנה מאיר. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. המן, הלחם השמימי שאכלו בני ישראל במדבר, בא מן השמיים והתאפיין באיכות על-טבעית. אך זהו רק חלק מהסיפור; בני ישראל, מצידם, נתבעו, באופן הסתפקותם מן המן, להתעלות מעל נטיותיהם האנושיות ולהגיע לדרגה גבוהה של בטחון בה' תוך ויתור על שאיפת שליטה והשגת ודאות. "מן הוא"? שמימיותו של המן, חריגותו מ'דרך הטבע'

יש פיתוי רב למצוא במכות מצרים משמעות מחנכת, לקח למצרים, ולא רק עונש שכל תכליתו היא הנחתה מרוכזת של כאב וייסורים. ניתן לעשות זאת אם מתבוננים במכות מצרים כבאוסף תמונות ויזואליות עזות מבע, בעלות משמעות.

'וידעו מצרים כי אני ה', בנטותי את ידי על ארץ מצרים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם' (שמות ז ה).

לפי הפסוק הזה על המכות לחולל שני אפקטים חשובים: האחד

הסמסטר אנו לומדים בסדנא את ספר הכוזרי, והנה אחד מפירות הקורס לפרשת השבוע. פרשת "וארא" נפתחת בהבחנה מסתורית שה' חושף בפני משה:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יהו"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

דורות של פרשנים תמהו: מה בין האבות למשה ומה בין אל שדי ליהו"ה? והנה בתחילת מאמר שני (סוף ב, ב) משלב ה"חבר" בדבריו את פירושו של ריה"ל לפסוק זה (בתרגום אבן תיבון וכן להלן):

וְאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה רָצָה בְאָמְרוֹ: "וָאֵרָא