פרשת וארא

ההקשר של ספר שמות על פי ריה"ל, כרמז עמוק להקשר שבו יש לקרוא את הכוזרי/ דרור בונדי

הסמסטר אנו לומדים בסדנא את ספר הכוזרי, והנה אחד מפירות הקורס לפרשת השבוע.

פרשת "וארא" נפתחת בהבחנה מסתורית שה' חושף בפני משה:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יהו"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

דורות של פרשנים תמהו: מה בין האבות למשה ומה בין אל שדי ליהו"ה? והנה בתחילת מאמר שני (סוף ב, ב) משלב ה"חבר" בדבריו את פירושו של ריה"ל לפסוק זה (בתרגום אבן תיבון וכן להלן):

וְאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה רָצָה בְאָמְרוֹ: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: בְּדֶרֶךְ הַכֹּחַ וְהַנִּצָּחוֹן… וְלֹא בָרָא לָהֶם מוֹפֶת כַּאֲשֶׁר בָּרָא לְמֹשֶׁה, וְעַל כֵּן אָמַר "וּשְׁמִי יהו"ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"…

וְעָשָׂה עִם מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל מַה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ סָפֵק בַּנְּפָשׁוֹת שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם בָּרָא אֶת הַדְּבָרִים הָהֵם בְּרִיאָה חֲדָשָׁה מְכֻוֶּנֶת, כְּמוֹ מַכּוֹת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף וְהַמָּן וְעַמּוּד הֶעָנָן וְזוּלָתָם, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מֵאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהֵם רַבִּים וְהָיָה הַסָּפֵק בִּלְבָבָם. וְהָאָבוֹת הָיוּ בְתַכְלִית הָאֱמוּנָה וּבָרֵי הַלֵּבָב, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ פּוֹגְעִים כָּל יְמוֹתָם כִּי אִם רָעָה – לֹא הָיְתָה אֱמוּנָתָם בֵּאלֹהִים נֶחֱלֶשֶׁת, וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים אֶל כָּל זֶה.

פירוש מפתיע ביותר. ריה"ל מסביר ששם יהו"ה הוא השם הכרוך בניסים, ולכן מדרגתו נמוכה. אלוהים לא נגלה לאבות בשם זה, דווקא מפני שלא היו זקוקים לניסים. תודעתם הדתית העמוקה נבעה מעצם עמידתם לפני ה'. רק המוני העם זקוקים לחוש את פעולת אלוהים בתוך הטבע כדי להאמין בו, ולכן רק עתה הוא מתגלה למשה בשם זה.

ההפתעה כאן רבה, בעיקר לנוכח הדימוי הרווח של הגותו של ריה"ל. הלא מפורסמת הוכחתו לקיומו של אלוהים מכך שהתגלות הר סיני ארעה להמוני העם, ואילו כאן הוא מסביר שרק התודעה הדתית העממית זקוקה להתגלות כזו!?

שאלה זו הציפה לנו שוב מקום נוסף בספר שבו אומר ה"חבר" דברים דומים. כך הוא אומר במסגרת תשובתו לשאלת מלך כוזר על חטא העגל (א, צז):

אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת… וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים…

וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ… חַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים.

ה"חבר" מסביר כאן שחטא העגל לא היה חטא נוראי כל כך, מפני שהעם לא יצר אותו כתחליף לאלוהים אלא רק ביקש לעבוד את אלוהים באמצעותו. עצם עבודת אלוהים באמצעות דברים מוחשים אינה חטא, היא רק משקפת תודעה דתית נמוכה שנזקקת לחוש את אלוהים בתוך הטבע כדי לפנות אליו. כך אלוהים עצמו הבין כאשר הוא נגלה לישראל בעמוד האש והענן, נתן להם לוחות מוחשיים וצווה עליהם לבנות משכן לנוכחותו בתוכם. בדומה להסבר הרמב"ם ביחס לקורבנות, מסביר כאן כבר ריה"ל, כי סיפורי הניסים וציווי המשכן נדרשו לנוכח התודעה הדתית הנמוכה שרווחה באותה עת!

פירושים אלו של ריה"ל לכל ההקשר של ספר שמות, מעוררים מחשבה בנוגע להקשר שבו נכתב ספר נוסף – ספר הכוזרי עצמו. אם לריה"ל יש רגישות לפער העמוק שבין התודעה הדתית העממית לבין התודעה הדתית העמוקה, ואם הוא מבין שזה חייב את ספר שמות לנרטיב מסוים, מה ניתן להסיק מכך על הנרטיב של ספרו שלו? ומה ניתן להסיק מכך על כמה מרעיונות היסוד של הספר?

נתבונן שוב בדיון בין ה"חבר" למלך הכוזרים בנוגע לחטא העגל כדוגמא למשמעותה של תובנה זו. בפתיחת תגובתו של ה"חבר" מופיע אחד הביטויים המפורסמים בספר, כאשר הוא מבקש לפני תגובתו הישירה לשוב ולהדגיש בפני המלך את הנושא של סגולת ישראל (א, צה):

אָמַר הֶחָבֵר: הַרְפֵּה לִי מְעַט, עַד שֶׁאֲבָאֵר אֶצְלְךָ גְדֻלַּת הָעָם, וְדַי לִי לְעֵד, שֶׁהַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל הֲמוֹנָם… הֵם בְּלִי סָפֵק סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹלַדְתָּם וְטִבְעָם מִן הַסְּגֻלָּה.

ה"חבר" שב ומדגיש כאן למלך שסגולת ישראל היא עניין אלוהי הטבוע בהמוני עם ישראל, וזאת בדיוק רגע לפני שהוא אומר שרק המוני בני ישראל היו זקוקים לחוש את פעולת אלוהים בתוך הטבע! האין זה אומר דרשני? וד"ל (ותודה למיכה גודמן שפתח לפני את האפשרות לקרוא כך את חלומו של הכוזרי, ועיין שם).

 

לתגובות: ד"ר דרור בונדי bondidi@gmail.com

השארת תגובה