פרשת ויגש

'והיינו עבדים לפרעה' – מבט על גורלו של העם המצרי בשנות הרעב / בן-ציון עובדיה

 

לאחר התגלות יוסף לאחיו, האיחוד המשפחתי והתיישבות בני יעקב במצרים, העלילה מניחה לזמן לסיפור משפחת יעקב ופונה לכיוון אחר ומפתיע – היא מספרת לנו על גורלו הקשה של העם המצרי בשנות הרעב. איתרע מזלה של הפרשה הזו להופיע לאחר שוך ההתרגשות הגדולה מסיפור התגלות יוסף, דרמה שלעצמתה אין אח ורע בתורה, למי נשאר כח לעקוב אחרי משא ומתן שנשמע כלכלי-טכני העוסק בגורלו של עם אחר?

בדבריי הבאים אעסוק בפרשה זו.

 

הדרישה לתשלום עבור הלחם שמצרים סיפקה לרעבי האזור, לא פסחה גם על המצרים עצמם – נתיני פרעה. אך הכסף תם בשלב כלשהו, וכשאזל הכסף שילמו המצרים במקניהם. כך בפרק מז:

(טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף: (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף: (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא:

וכשאזל המקנה, שילמו באדמתם ואיבדו את חירותם:

(יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם: (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה:

וכשתלותם של המצרים בלחם נוצלה עד תום – נלקחה אדמתם וחירותם, והאיכרים נויידו ממקום למקום כגולים בארצם שלהם:[1]

(כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ:

מה מלמדת אותנו פרשה זו? מה תפקידה בסיפור הכללי ומה לקחה?

סיפור גורלו של העם המצרי מסופר לנו מיד לאחר הפסוקים המתארים את היאחזותה של משפחת יעקב במצרים. שני התהליכים המתוארים בסיפורים הללו עומדים זה כנגד זה כבתמונת ראי:[2] מיד לאחר שבכתוב מציין כי אחי יוסף זכו לכלכלת לחם סדירה מאת יוסף – "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף", הכתוב מתחיל סיפור אחר בתכלית, סיפור של מחסור המחריף והולך – "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב". בעוד שלאחי יוסף מקנה רב, המצרים מאבדים את מקניהם. בעוד שאחי יעקב הופכים לתושבי קבע ולבעלי אחוזות במיטב הארץ, המצרים מאבדים את אדמותיהם ומנויידים בתוכה כגולים. פריחת ישראל במצרים באה לידי ביטוי החזק ביותר בריבוי הילודה:

(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד:

לתמונת ראי זו שני צדדים, ושניהם בעלי משמעות רבה. מצד אחד תמונת הראי מדגישה ומחדדת את היאחזותם של ישראל בארץ מצרים, ויש לה משמעות ביקורתית: בני יעקב שמלכתחילה באו למצרים בגלל הרעב ועתידים היו לשוב מיד לכנען (ראו מז ד: "לגור בארץ באנו…כי כבד הרעב בארץ כנען"), הולכים ונאחזים בארץ לו להם, שוקעים עד צוואר בתוך סיר הבשר המצרי.[3] יתרה מזו, על רקע מה שקרה למצרים יושבי הארץ, מצטיירת התמונה כי משפחת יעקב לא רק התנחלה במצרים כקבוצה בין קבוצות אחרות, אלא התמקמה בשכבת השלטון הבכירה ביותר – היו ברשותה קרקעות ונחלות בדומה לפרעה ולכהנים.

הצד השני של המטבע נוגע לחייהם של מצרים. הפער הקיצוני שבין בני יעקב שהפכו במצרים מגרים לבעלי אחוזות, מחדד את נפילתם של המצרים לחיי מחסור ואף עבדות. למצבם של המצרים אחראית תכניתו הכלכלית של יוסף, שאמנם הצילה את המצרים ממוות ברעב, אבל ניצלה בקשיחות את התלות בלחם ורוששה מהמצרים את אדמותיהם וממילא את חירותם. פרעה, כדרכם של מלכים מאז ומעולם אינו מציב גבולות לכוחו ומשתרר על החלש:[4] מצוקת המצרים נוצלה לטובתו האישית ומעמדו כאדון מצריים קיבל משמעות פשוטה – האדמה כולה היתה שלו, ונתיניו היו לעבדיו. מזווית זו ניתן אולי לראות באור ביקורתי את התנהלותו של יוסף מול המצרים המממשת את תאוותיו הבלתי מרוסנות של המלך להעצמת מרחבי שליטתו.[5]

אבל אפשר להניח בצד את שאלת האחריות למצב, ולהתמקד בהשלכותיו, שאולי הן חשובות יותר. פרשת ירידתו של העם המצרי מנכסיו הבסיסיים ביותר, היא המקום הראשון בתורה שבו מסופר לנו בפירוט כיצד עם שלם נעשה עם של עבדים חסרי כל. המקום השני ניצב במרחק של פרשה – סיפור עבדות ישראל במצרים בתחילת ספר שמות. האם יש קשר סיבתי בין שני הסיפורים? האם ייתכן שלפער המעמדי הקיצוני שנוצר בין המצרים לעברים היתה השפעה על שעבודם של בני ישראל דור או שניים לאחר מכן?

מצד אחד, בתיאור המניע והרקע לשעבוד בני ישראל במצרים אין זכר לפער זה. יתרה מזו, היוזמה הזדונית של השעבוד באה מאת המלך, ולא התעוררה מלמטה, מקרב ההמון. ברור גם שאין להשוות בין הסיפורים. גורלם של בני ישראל במצרים היה מר בהרבה מזה של המצרים: הם הועבדו בפרך, עונו, ובניהם הומתו. לעומת זאת, אין כל עדות לסבל מקביל כלפי המצרים.

יחד עם הסתייגויות חשובות אלה, קשה שלא להעלות על הדעת קיומו של קשר סיבתי בין שני סיפורים סמוכים החולקים מוטיב מרכזי משותף: עם חופשי שהופך לעם של עבדים. מספר בראשית למדנו על 'חוק שימור העוול' המכונה בפי חז"ל 'מידה כנגד מידה' – יעקב שרימה את אחיו ולקח את בכורתו, רומה בעצמו על ידי לבן כשניתנה לו הבכירה במקום הצעירה שאהב, ועוד. האם ייתכן שלפער מעמדי קיצוני כמו זה ששרר בין המצרים לעברים לא יהיו תוצאות ומחירים שיצוצו בעתיד? ניתן הרי לדמיין את הטינה המטפסת בקרב ההמון המצרי לנוכח ההיפך שחל בין מעמדם שלהם – יושבי הארץ הותיקים, למעמד העברים הגרים שזה מקרוב באו. ומי אשם במצבם? יוסף העברי, יוסף הזר. זה שמסדר לאחיו נחלות ומנעמים, ומאיתנו גוזל את נחלותינו.

לא מן הנמנע בעיניי שהשנאה הפורצת מן המצרים כלפי העברים לאחר מות יוסף, שנאה המעורבת בפחד חסר פרופורציה מפני מספרם ההולך ורב, ניזונה בין היתר מפער המעמדות הקיצוני בדור הקודם. הרעבים והעבדים של הדור הקודם, הופכים את האדונים של פעם, לעבדים שלהם. לאחר שמת יוסף פטרונה הגדול של הקבוצה המיוחסת והשבעה, מרבצי הכעס והשנאה שנכבשו כל השנים פורצים החוצה ומקבלים צורה אכזרית במיוחד.

לפי האפשרות המוצעת כאן, התורה מזהירה אותנו מפני האטימות וההתעלמות מקיומו של פער מעמדות. אבל במקביל, התורה מלמדת אותנו שיעור נוסף. היא מכירה את הנטייה האנושית של קרבנות סבל להפוך למחוללי סבל, לפגוע באופן חסר הבחנה וחסר פרופורציה באחרים, גם בכאלו שאינם כלל חלק מהעוול המקורי. לכן היא מצווה במקומות רבים להיזהר מאטימות, לנהוג באצילות ולתעל את זכרון הסבל לחמלה, ולא לנקמה. כך למשל בפסוקים הבאים מספר דברים, פרק כד:

(יז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: (יח) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

הערות:

[1] מטרת העברת העם לערים אינה ברורה בכתוב, אבל ברור שיש לה קשר לקניית הקרקעות הפרטיות על ידי פרעה.

[2] את הרעיון על תמונת ההיפוך שמעתי בעבר מפי הרב אלחנן סמט.

[3] על כך ראו בהרחבה בדרשתו של הרב שמעון דויטש על פרשת ויחי: 'פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה – בין צוואת יעקב לצוואת יוסף'. הדרשה משנת תשע"ו ומצויה באתר.

[4] דברים ששמעתי מפי הרב דוד סילבר, ראש בית המדרש 'דרישה'. הדברים עתידים להתפרסם בהרחבה בע"ה בקרוב בספרו 'אם לעת כזאת' על מגילת אסתר.

[5] רמב"ן מדגיש כי יוסף לא הפך את המצרים לעבדים של ממש, אלא לאריסים בלבד. המצרים, על כל פנים, מתארים את עצמם במהלך זה כעבדים "ונהיה אנחנו עבדים לפרעה".

 

השארת תגובה