פרשת ויגש

אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ/ חנה פרידמן

פרשת ויגש מביאה לשיאה את דרמת יוסף ואחיו. בפתח הפרשה מתנצח יהודה עם יוסף בדרישה שישחרר את בנימין, וישלח אותם לדרכם. לאחר נאומו חוצב הלהבות המתאר בפרטים את כל תולדות המשפחה וכאביה, לא יכול יוסף להתאפק עוד, הוא משלח כל איש מעליו ומתגלה אל אחיו כיוסף, אחיהם האבוד.

אותי מעניינים דווקא הדברים הבאים מיד לאחר מכן, הקורים אחרי ההתרגשות הגדולה, וזה האופן שבו מתארגנים כולם לקראת המסע המחודש לארץ. פרעה משלח בידי יוסף עגלות מלאות כל טוב והזמנה פתוחה לכל משפחת יעקב לבוא ולהתפרנס במצרים. יוסף מעביר לאחיו את המשלוח, ומוסיף בקול דואג עצה טובה לדרך:

וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו, וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

מה טיבה של עצה זו?
כאן מציעים הפרשנים הצעות שונות ומגוונות. והדברים נובעים ברובם, גם מן המשמעויות השונות של הפועל רגז במקרא:
אפשרות אחת קשורה בפחד, כפי שמצאנו ב'שירת הים': "שמעו עמים ירגזון – חיל אחז יושבי פלשת" (שמות ט"ו, יב). לפי מובן זה, יוסף מרגיע את אחיו שאל להם לפחוד מן הדרך, למרות שהם נוסעים בשיירה מלאת כל טוב, המזמנת ליסטים ושוחרי רע, אולי משום שהפעם הם נוסעים כאחי המשנה למלך, והליסטים יידעו שלא להתעסק עם משפחת המלוכה. בדרך זו מפרש הרמב"ן.

אפשרות שניה קשורה ברוגז, כעס, כפי שאנו משתמשים במשמעות להתרגז- לכעוס ולריב. אחי יוסף עומדים בפני המפגש המחודש עם אביהם. הם יידרשו לבשר לו שתי בשורות, כמו שאומרים: האחת טובה והאחת רעה. הטובה היא- שיוסף חי, הרעה היא, שבאיזשהו אופן תצוץ השאלה- אם כן, כיצד נעלם עד עתה? ומכאן תתגלה מכירתו והאשמה הרובצת על ראש כל אחיו. לאור זאת, סביר שכבר בדרכם הביתה, תצוף שוב פרשת מכירת יוסף והאחים, כדרכם של פושעים בתא המעצר לפני העמידה לפני השופט, יאשימו זה את זה בפשעם, באופן זה מפרש רש"י.

ואפשרות שלישית, שהיא סבירה, אמנם, מבחינה לשונית אך מפתיעה למדי ברמת המשמעות, היא . רֹגז במשמעות קפיצה, תזוזה מהירה, והתנערות – ממנוחה לתנועה. כגון דברי שמואל לשאול בפרשת בעלת האוב (שמואל א' כ"ה, טו): "למה הרגזתני להעלות אותי…" – היינו השבתת את מנוחתי. או תאורו של הסוס השוטף במרוצתו בספר איוב (ל"ט, כד): "ברעש ורגז יגמא ארץ".

במשמעות זאת של תרגזו משתמש רש"י בשני הפירושים הראשונים שהוא מציע:
אל תרגזו בדרך- אל תתעסקו בדבר הלכה. שלא תרגז עליכם הדרך:
ד"א, אל תפסיעו פסיעה גסה, והכנסו בחמה לעיר.
בשתי צורות יכולה הדרך לקפוץ או לנוע מהר מדי, לאור דברי רש"י: האחת- פסיעה גסה, הליכה מהירה מדי. על כן יוסף אומר לאחיו: לכו במתינות, אל תמהרו כל כך הביתה עד שתנועו בדרכים בחשיכה, בזמנים שאינם ראויים למסע, והיכנסו בחמה לעיר- רק בשעות האור,
או, לחילופין- כשאתם משיחים בדברי הלכה, ומנתקים את עצמכם מן הקורה סביבכם, אתם עלולים להרגיז עליכם את הדרך- לגרום לה לקפוץ עליכם בהפתעה, ולמצוא את עצמכם תועים ומגיעים למקומות שלא כיוונתם אליהם.

הפירושים השונים שמציע רש"י בעקבות המדרש, לאזהרת יוסף לאחיו שלא לרגוז בדרך, מלמדים פחות על חששות יוסף מן הדרך הספציפית שיעשו אחיו, ויותר על דרכים באופן כללי, והיחס הנכון שצריך להיות לנו אליהם.
מצד אחד: אסור להתנתק מן הדרך: לעסוק בדבר הלכה, פילוסופיה, אידיאולוגיה או כל עולם סגור אחר שאינו קשור אל הדרך, ולמצוא את עצמנו לפתע פתאום- במקום אחר לחלוטין מזה שהתכוונו אליו כשיצאנו לדרך.
מאידך: אסור גם לפסוע פסיעה גסה: לתקוף את הדרך בלהט גדול מדי. להחליט שמשיגים את מה שרצינו ויהי מה, מבלי לוותר, תוך הסתכנות או צעידה בשעות סכנה ללא התחשבות במגבלות גם כשהדרך שבחרנו לא כל כך מתאימה.
חכמה גדולה היא להיות קשור לדרך ולשלוט בה כדי שלא לתעות, אך לא להשתלט עליה באופן כוחני מדי. לתת לה להוביל אותנו מעט. זו דרכנו.

לתגובות: הרבנית ד"ר חנה פרידמן  chanarossfried@gmail.com

השארת תגובה