פרשת ויקהל

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה/ ד"ר מרדכי סבתו

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם… קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, א-ה).

לשון זו "ויקהל משה" אינה נזכרת בשום מקום אחר בתורה. אמנם בסוף ימיו אומר משה "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם" (דברים לא, כח). אבל לשון זו "ויקהל משה" אינה נזכרת שם. צריך, אפוא, להבין מדוע נקט הכתוב לשון זו כאן, והלא יכול היה לומר 'ויאמר משה אל כל קהל עדת ישראל' או כיוצא בזה.

אם נבדוק נגלה שהפעם היחידה שמילה זו 'ויקהל' נכתבה לפני כן בתורה, אם כי בניקוד שונה, היא בפרשה הקודמת, בחטא העגל: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (לב, א). וַיַּקְהֵל שבפרשתנו הוא תיקון של וַיִּקָּהֵל של הפרשה הקודמת. הקהלת העם על ידי משה כדי לומר להם "קחו מאתכם תרומה", כיפרה על היקהלות העם על אהרן לצורך עשיית העגל.

הפסוק אומר "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה" (הושע יד, ה), ואמרו חכמים במדרש (שמ"ר מח, ו) שבזכות הנדבה שנדבו ישראל למשכן ריפא הקב"ה את משובתם בחטא העגל. אמר הקב"ה יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. ועוד אמרו, בהבאת נזמים חטאו שנאמר "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (שמות לב, ג) ובהבאת נזמים נתרצה להם, שנאמר "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם" (שמות לה, כב).

יתרה ההבאה למשכן על ההבאה לעגל, שבמשכן הביאו ישראל את נזמיהם בנדבת הלב. נדבת הלב לא נזכרה בנזמים שנתנו בחטא העגל. משום כך אתה מוצא שבעגל הביאו רק את נזמיהם ואילו כאן נזכרו חמשה דברים: "חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב" (שם). באמת, הדמיון בין הבאת הנזמים לעגל להבאת התרומה למשכן הוא חיצוני בלבד. שם ההבאה לא הייתה מכוח נדבת הלב אלא מכוח היצר, התפרצות חד פעמית, אבל כאן התרומה באה מכוח נדבת לבם. משום כך אתה מוצא שלאחר שלקחו את כל התרומה שהביאו ישראל למלאכת עבדת הקדש נאמר "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (שמות לו, ג). הנדבה למשכן דומה הייתה לנהר שאינו פוסק. זרם של אנשים המגיע ומביא כל אשר נמצא אתו לצורך עבודת המשכן. כה רבה הייתה ההיענות של העם עד אשר נאלצו החכמים העושים במלאכה לומר למשה "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שם, ה). היה צורך בצו מיוחד של משה להפסיק להביא תרומה ורק אז "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שם, ו). ויכלא – כביכול בעל כורחו. עם ישראל נאלץ לכלוא את רצונו הפנימי להביא עוד נדבה.

הלשון "בבקר בבקר" מלמדת שההבאה הייתה מרצון פנימי עמוק, רצון שגרם להם להשכים בבקר בבקר כדי להביא את הנדבה. בחטא העגל נאמר "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים" (שמות לב, ו). תבוא ההשכמה בבקר בבקר על מנת להביא עוד נדבה למשכן, ותכפר על ההשכמה בחטא העגל.

לשון זו 'בבקר בבקר' נזכרה בתורה בסיפור ירידת המן: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז, כא). שם השכימו ישראל בבקר בבקר כדי לקיים את גופם שלהם שהרי "וחם השמש ונמס". כאן השכימו ישראל בבקר בבקר כדי להקים משכן לה'.

לשון זו נזכרת בעוד שני מקומות בלבד: האחת בהקשר לעבודה במזבח הזהב: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (שמות ל, ז), והשנייה בהקשר לעבודה במזבח העולה: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (ויקרא ז, ה). בחטא העגל בנה אהרן מזבח שעליו הקריבו העם את העולות והשלמים – "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" (לב, ה). תבוא הנדבה שהובאה למשכן בבקר בבקר, נדבה שמכוחה ייעשו העבודות לה' בשני המזבחות בבקר בבקר, ותכפר על ההקרבה שהקריבו על המזבח לעגל.

*

גם המילה הראשונה בפרשת פקודי רומזת לתיקון חטא העגל. על הפסוק: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (שמות לח, כא), דרשו חכמים "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב'אלה אלהיך', עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי 'אלה פקודי המשכן'" (שמ"ר נא, ח).

בהתאם לכך אומר רש"י: "משכן העדת – עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם". ויתור זה איננו ויתור בעלמא שהרי נאמר כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו (אסתר רבה ז, כה). ויתור זה הוא מכוח נדבת הלב לתרומת המשכן. המשכן עצמו, שנעשה מתרומת נדבת לבם של ישראל, הוא עדות לרצונם הפנימי של ישראל והוא המלמד שעשיית העגל לא הייתה ביטוי לרצונם הפנימי אלא נפילה לעצת היצר, משום כך הוא גם עדות שהקב"ה ויתר לישראל על מעשה העגל.

*

אימתי הוקם המשכן? הווי אומר באחד לחודש הראשון שכן הכתוב אומר "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז). אמרו חכמים שמלאכת המשכן הסתיימה בכ"ה בכסלו, אף על פי כן ציווה ה' להמתין להקמתו עד אחד בניסן, שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (פסיקתא רבתי, פרשה ו). מדוע הוקם המשכן דווקא באחד לחודש הראשון?

הפסוק אומר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). לעם ישראל מתחדש הזמן. כל העולם כולו מונה את החודשים מתשרי, ואילו עם ישראל ימנה אותם מניסן. ואף על פי שכתוב "וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט), אין הדבר אמור אלא ביחס לאומות אבל עם ישראל מחובר אל מה שלמעלה מן השמש ולכן יש לו יכולת התחדשות. הראשון לחודש הראשון הוא הביטוי ליכולת ההתחדשות של ישראל. מאותה סיבה אנו מונים דווקא ללבנה, ודבר זה נלמד מאותו פסוק עצמו "החדש הזה לכם ראש חדשים". חידוש הלבנה הוא סימן לחידושם של ישראל – "וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שגם הם עתידים להתחדש כמותה" (מתוך ברכת הלבנה). התחלת הזמן החדש מניסן וקידוש החודש על פי הלבנה – שניהם קשורים זה בזה ושניהם מלמדים על יכולת ההתחדשות של ישראל. יכולת התחדשות זו פירושה שהעם יכול להתנער ממעשיו הקודמים ולהתחיל מחדש.

סגולת ההתחדשות היא יסודה של אפשרות התשובה. משום כך הוקם המשכן באחד לניסן, שהמשכן הוא עדות לישראל שה' סלח להם על חטא העגל. במעשה הנדבה של ישראל למשכן הם התנערו מנתינת הנזמים של מעשי העגל ובכך ביטאו את סגולתם ויכולתם להתחדש, בבחינת "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (תהלים קג, ה).

*

בדורנו זה ובדור הקודם ראינו בעינינו כיצד עם ישראל מתנער מן האפר ממש ומחדש נעוריו כקדם, בבחינת "תתחדש כנשר נעוריכי". "מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ" (ישעיהו סו, ח). כל היציאות מן הגלויות כולן מכוח יציאת מצרים הן באות, ושורשן הוא בסגולת ההתחדשות של החודש הראשון.

כשם שהוא באומה כך הוא ביחיד. כל יחיד ויחיד מעם ישראל יש בו את סגולת ההתחדשות. כל אחד ואחד מאתנו יכול להתחדש, כל אחד ואחד מאתנו צריך להתחדש. יכולת זו היא הנותנת לאדם תקווה והיא המעניקה לו כוחות ומפיחה בו רוח חיים.

"אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ" (הושע יד, ה).

 

 לתגובות: הרב מרדכי סבתו sabatomr@neto.net.il 

*המאמר לקוח מתוך ספרו החדש של הרב מרדכי סבתו, "פתח דבריך", אוסף דרשות לפרשות השבוע ולמועדים.

ניתן לרכוש הספר אצל המחבר.

השארת תגובה