פרשת ויקרא

קרבן האשם / הרב ברוך קהת

ארבעה סוגי קרבנות בהמה בראש ספר ויקרא: עולה ושלמים – הבאים בנדבה, חטאת ואשם – קרבנות חובה הבאים על חטא.

ההבדל בין ייעודו של קרבן העולה לזה של קרבן השלמים ברור. העולה – "כמשמעה שהיא עולה כליל" (רש"י, שמות י"ח, יב), אין למקריב חלק בה, והיא מבטאת את יחסו של האדם לא-לוה הנשגב והנבדל, שמתוך תחושת יראת רוממותו מקריב אדם משלו לגבוה. לעומת העולה, בשלמים יש חלק לבעלים, האוכלים לפני ה' משלחן גבוה. השלמים מבטאים יחס של קרבת האדם ואהבתו לא-להיו. לאור זאת ברור הצורך בשני סוגי קרבנות, שניתן להביאם בנדבה, שהרי שני אופני התייחסות האדם לה', היראה והאהבה, מפעמים בליבו, ונדרש ממנו לתת להם ביטוי. לעומת זאת ההבדל בין החטאת ויעודה לקרבן האשם ותפקידו צריך בירור.

בהקרבת כל קרבן שני שלבים: הקרבת הדם, וההקטרה על המזבח. בהקטרה שונה קרבן העולה שכולו כליל, משאר הקרבנות שמהם רק האימורים מוקטרים. לפי האמור לעיל ברור ייחוד קרבן העולה בהקטרתו, שהרי ביטוי הוא להקרבה גמורה שמקריב האדם לא-להיו מתוך רגשי יראת א-להים.

בעניין הקרבת הדם, קרבן החטאת הוא המיוחד: שבכל הקרבנות, הדם נזרק על המזבח סביב; ובחטאת, הוא ניתן באצבעו של כהן על קרנות המזבח. ייחוד החטאות באופן נתינת הדמים מתבאר לאור ייעודו של קרבן החטאת, המכפר על חטאים שזדונם כרת, שהרי עיקר מעשה הכפרה הוא בהקרבת הדם – "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא, י"ז, יא).

האשם, אף על פי שגם הוא בא על חטא, אין באופן הקרבת דמו שינוי מקרבנות הנדבה. – העולה והשלמים. ומזה נראה, שכפרתו אינה ע"י מעשה שבאופיו הוא חיטוי וכפרת החטא – נתינת דם הנפש על קרנות המזבח כבקרבן החטאת, אלא עצם הקרבת הקרבן (הדומה לקרבנות הנדבה), היא לרצון לפני ה' לכפרת חטאי האדם. דבר זה דורש כמובן בירור, מדוע בחטאים המחייבים קרבן אשם נדרש אופן זה של כפרה, ואין כפרתם ככפרת החטאת?

כפרתו של קרבן האשם

בניסיון לברר עניין זה נדון תחילה באשמות שבהם מביאים איל בכסף שקלים (אשם מעילות, גזילות, תלוי ושפחה חרופה), ולאחר מכן באשמות שבהם מביאים כבש (אשם מצורע ואשם נזיר שנטמא במת). אף באשמות בהם מביאים איל יש לחלק בין אשם תלוי לשאר אשמות, שהרי אשם תלוי אינו גמר הכפרה, אלא תולה הוא אותה עד שתתבררנה העובדות, ואם אכן חטא האדם, עליו להביא חטאת, ואם לא חטא, איננו זקוק לכפרה, ואילו בשאר האשמות, הקרבן מכפר כפרה גמורה. לעניין אשם תלוי נראה פשוט הצורך בכפרה שעניינה עצם הקרבת הקרבן, שהרי אין כאן בירור על חטא, המחייב מעשה חיטוי מיוחד לכפרו, ולפיכך את הכפרה הזמנית ניתן להשיג ע"י קרבן רגיל, שיעלה לרצון לפני ה'.

באשר לשאר אשמות נראה, שבכולם אופי החטא הוא של גזל ולקיחה מרשות אחר, ולפיכך אף כפרתם ע"י מעשה הקרבה ונתינה. באשם מעילות וגזילות ברור הדבר וניכר לעין, אך נראה שאף באשם שפחה חרופה כך הוא. אין כאן חטא עריות, שהרי בחטאי עריות אין חילוק בין האיש והאישה, ושניהם נושאים בעונש דומה – "ונכרתו הנפשות העשת" (שם, י"ח, כט), וכאן האיש מביא קרבן והאשה לוקה. כיוון שאין האשה אשת איש גמורה אין כאן עבירת עריות – "לא יומתו כי לא חפשה" (שם, י"ט, כ). האיסור הוא בכך שהבועל "גזל" את האשה מהאיש אשר לו היא נחרפת, ולפיכך מחוייב הוא באשם – מעין אשם גזילות. והיא, שסייעה בידו, ובגדה באיש אשר לו נחרפה – תלקה (עי' סנהדרין נז ע"א ברש"י ד"ה נהרג, שגוי במקרה דומה נהרג משום גזל, וראה ראב"ע לפס' יט).

לפי"ז השבת הגזילה או המעילה, והקרבת האשם, אינן פעולות בעלות מגמה שונה לגמרי, אלא הן שני חלקים של מעשה השבת הגזילה. ונראה שיש להסביר עפי"ז את לשון הכתובים בפרשת אשם גזילות: "האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" (במדבר, ה', ח). הגזילה המושבת עצמה נקראת אשם, ופעולת ההשבה שבפסוק מתייחסת להשבת הגזילה ולהקרבת הקרבן כאחד. כן יש להסביר בזה את לשון הכתוב בפרשת מתנות כהונה (שם, י"ח, ט) "ולכל אשמם אשר ישיבו לי" – קרבן האשם הוא השבת הגזילה לה'. נראה שאף את דין "כסף שקלים" שנאמר דווקא בקרבן האשם (ויקרא, ה', טו) (לעומת שאר קרבנות שלא נקבע בהם אלא סוג הבהמה, מינה וגילה) יש להסביר עפי"ז: הואיל וקרבן האשם עניינו השבת הגזלה, דורשת התורה שיהא בשווי מסוים כדי שייחשב להשבה ראויה.

אשם המצורע ואשם הנזיר

את אשמות המצורע והנזיר קשה לכאורה לראות כקרבנות בעלי אופי של השבה, שהרי בנזיר האשם בא בעקבות ההיטמאות למת האסורה עליו, ובמצורע עקב טומאתו או בעטיים של החטאים שהביאו עליו את טומאת הצרעת, ואין לראות באלו חטאי לקיחה, שהשבה היא כפרתם.

אך עלינו לדייק בלשון הכתוב בפרשת נזיר:

"וביום השמיני יבא שתי תורים או שני בני יונה… ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וקדש את ראשו ביום ההוא. והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו"                           (במדבר, ו', י-יב).

נראה הדבר תמוה, שהפרידה התורה בין קרבן האשם לקרבנות החטאת והעולה. וכן שאת העולה והחטאת קשרה התורה עם הכפרה על חטא ההיטמאות – "מאשר חטא על הנפש", ואת האשם קשרה לחידוש נזירותו. נראה לומר, שבנזירות, האדם נודר לה' מספר ימים של נזירות, שבהם הוא מתחייב להתקרב לה' ולהדמות לכהן גדול ע"י מצוות נזירותו. (השווה פרשת הנזיר בלשונה ומצוותיה לפרשת כהן גדול – ויקרא, כ"א, י-יב, וכן לויקרא, י', ח-ט). בהיטמאותו הוא פוגע בשילום חוב זה, ולכן מלבד האיסור שבטומאה עצמה, יש כאן הפלת ימי הנזירות ש"נתן" לה' , ועליו להשיבם.

חטאת ועולת נזיר, באים לכפר על חטא הטומאה עצמה, כפי שמפורש בכתוב, ואשם הוא חלק מהשבת ימי הנזירות, ולפיכך הוא נכתב לאחר מצות חידוש הנזירות "והזיר לה' את ימי נזרו" (ולאחר מצוותו מנמקת התורה – "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו"). בדומה לאשם גזילות, שלאחר מצות השבת הגזילה נאמרה מצות "השבת" האשם.

שמא בדרך דומה ניתן למצוא הסבר אף לאשם מצורע. בדיני טהרת המצורע וקרבנותיו קיימת הקבלה בולטת להלכות שבעת ימי המלואים – ימי קידוש הכהנים. בשניהם נתינת דם על תנוך האוזן הימנית ועל בהונות היד והרגל הימנית. ובשניהם שילוב של דם הקרבן והשמן: במילואים – בהזאה על הכהנים ובגדיהם (ויקרא, ח', ל); ובטהרת המצורע – בנתינה על הבהונות הנ"ל (שם, י"ד, יז).

בבירור הקשר שביניהם נראה לומר, שכשם שבימי המילואים מתקדשים בני אהרן ונכנסים לקדושת הכהונה, כך המצורע, שנדחה ממחנה ישראל – "מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא, י"ג, מו), מתקדש בקרבנותיו לשוב למחנה ישראל. ולכן כשם שהנזיר ה"מונע מהקב"ה" את ימי קדושת נזירותו שהיא כקדושת כה"ג, מחויב להביא על כך קרבן אשם, כן המצורע ש"מנע מהקב"ה" את ימי עבודתו לה' במחנה ישראל, חייב בשעת טהרתו והתקדשותו המחודשת "להשיבם" בקרבן אשם.

 

 

*המאמר פורסם בעבר ב'דף קשר' של ישיבת הר עציון.

 לתגובות: הרב ברוך קהת baruhke@gmail.com

השארת תגובה