פרשת ויחי

פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לוֹקִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה – בין צוואת יעקב לצוואת יוסף / הרב שמעון דויטש

 

בפתיחתה של פרשת ויחי משביע יעקב את יוסף (מז, ל): 'וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם'. לקראת סיומה של הפרשה וספר בראשית כולו, הוא מצווה את בניו על קבורתו במערת המכפלה בחברון (מט, כט-לב):

קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

בבקשותיו של יעקב מיוסף ומבניו לפני מותו משתקפת כמיהתו לשכב עם אבותיו ולהיקבר בקבורתם. הוא מתאר בערגה את רצונו זה. דומה שגם ההתייחסות לקבורת רחל בעת ביקורו של יוסף עם הבנים-נכדים (מח, ז) – 'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם …' – אינה מקרית וגם היא ממחישה את זיכרונותיו מן העבר ואת רצונו להיקבר בסמוך ונראה גם אליה.

גם בהתגלות ה' אל יעקב לפני הירידה למצרים, מושם דגש על שיבתו של יעקב. ה' אמנם מבטיח לו שהוא יהפוך לגוי גדול במצרים אך במקביל הוא מדגיש את שובו לארץ (מו, ג-ד):

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלוֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ.

מנקודת המבט של סיום הספר אנו מבינים שההבטחה: 'ואנכי אעלך גם עלה', מכוונת להעלאתו של יעקב לקבורה בקברות המשפחה. מימושה של הבטחה זו מתבטא בחזרה המרובה על השורש 'עלה' בתיאור מסע הקבורה של יעקב (נ, ה-ט; יד):

'אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ. וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. … וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים. … וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו.

הארון העולה ממצרים לחברון כשהוא מלווה במשפחתו ובצאצאיו הרבים של יעקב ובכל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים הוא הוא המימוש של הבטחת ה' – 'אנכי אעלך גם עלה'.

בצוואותיו של יעקב אל יוסף ואל בניו – 'ויקרא לבנו ליוסף … ועשית עמדי חסד ואמת' (מז, כט), או 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם … ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף …' (מט, א; כט) – בולט בהעדרו חזון של גאולת העם ויציאה ממצרים. בזמנים ובשעות הקריטיות שלפני פטירתו, יעקב אינו נותן הכוונה ואף לא הבטחה לעתיד אחֵר שיתממש בארץ כנען – ארץ ישראל. כששמים לב לכך מבינים ביתר דיוק את הבטחת ה' ליעקב 'לגוי גדול אשימך שם'! צוואתו של יעקב היא להיקבר עם אבותיו ותו לא![1]

בעת שיוסף בא לבקר את אביו החולה עם שני בניו, מנשה ואפרים, מזכיר יעקב את התגלות ה' אליו בלוז ואת ההבטחה שניתנה לו שם (מח, ג-ד): '… אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם'. אולם כאמור, הבטחה זו אינה באה לידי ביטוי בצוואות על הקבורה. יעקב אינו כורך את הציווי על קבורתו עם ההבטחה על הארץ, בשני המקומות הוא מתייחס לקבורה בלבד.

רק במקום אחד, בשולי הברכה לבני יוסף – הוא מתייחס לעתיד ואומר ליוסף כבדרך אגב (מח, כא): '… הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ-לוֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם'. אמירה זו מופנית באופן אישי ליוסף,[2] והיא אינה חלק ממערך הציוויים הרשמיים ביחס לקבורתו.

בקשתו של יעקב מבניו היא בקשה למילוי רצון פרטי-אישי. הוא מבהיר שמקומו בחיק משפחתו. הוא אינו מתאר את קבורתו במערת המכפלה כמעשה מכונן המתווה דרך לאומית או כביטוי לרצון לשוב לארץ אבות. זוהי בקשה של אדם שיש לו קשר עמוק אל אבותיו ואל בית הורתו, אך אין בה ביטוי לזיקה כוללת אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. לאור ההבטחות החוזרות ונשנות של ה' לאבות על נתינת הארץ להם ולזרעם, מפתיעה שתיקתו של יעקב בדברי צוואתו. נראה שבתודעתו של יעקב שהעיד על עצמו בבואו למצרים (מז, ט): 'וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי …', יש שבר גדול שממנו לא קם. ואף ש'וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' (מה, כז) אחרי שנתבשר על ש'עוד יוסף חי' (מה, כו), הוא אינו יכול למסור עתה בסוף ימיו את השדר הלאומי הגדול. הדברים עדיין לא הבשילו מחדש ולא הבקיעו אל מקום של תודעה ציבורית-לאומית. רק בשיחה פרטית ונפרדת עם יוסף הוא מזכיר ומבטיח על העתיד הצפוי, 'וְהָיָה אֱ-לוֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם', אך גם בדברים אלה יש ביטוי לתקווה מוגבלת של שיבת המשפחה אל ארץ האבות ולא תיאור של עם-לאום היוצא בגאון מגלותו אל ארץ הבחירה.[3]

בסיומו של ספר בראשית פונה יוסף אל אחיו ומשביע אותם כדרך שהשביעו אביו (נ, כד-כה):

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לוֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה.

כאביו, מבקש יוסף מאחיו שיקברו אותו בארץ האבות, אלא שישנו הבדל גדול ומהותי בין שתי הבקשות. בעוד שיעקב מבקש להיקבר במערת המכפלה מיד אחרי פטירתו, מבקש יוסף על העתיד – שכאשר יצאו ממצרים, יישאו את עצמותיו עימם ויעלו אותן לכנען. בבקשתו משתמש גם יוסף פעמיים בשורש 'עלה' ונראה שבכך הוא קושר את בקשתו וסיפורו להבטחה האלוקית ליעקב: 'ואנכי אעלך גם עלה'.

מדוע אין יוסף מבקש שיעלו אותו לכנען מייד אחרי פטירתו כדרך שביקש יעקב?

ראשית, נראה שיוסף השליט בכל ארץ מצרים, מחויב לנורמות ולמקובל בהקשר בו הוא חי. בקשה שלו להיקבר בכנען תבטא חוסר נאמנות והעדר זיקה לממלכה בה הוא חי ופועל. יתר על כן, מהלך כזה עלול להתפרש כבגידה[4] בפרעה ובכל חילו.

שנית, יש לשים לב לכך שבחלק האחרון של ספר בראשית ישנם רמזים לתחילת העבדוּת של בני ישראל ולשעבודם במצרים (נ, ד-ה; ח):

וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר. אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה. וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.

יוסף אינו יכול לפנות ישירות אל פרעה והוא עושה זאת דרך [אנשי] בית פרעה. הוא מדבר בשפה מתחטאת – 'דברו נא', 'אעלה נא', הוא מבקש וכמעט מתחנן, כעבד לפני רבו ולא כמושל מצרים. הוא מבטיח וכנראה חויב לכך שהמסע יצא, אך המשתתפים כולם ישובו. את בקשתו מנסח יוסף כאילוץ, 'אבי השביעני' ולכן איני יכול להימנע מלבצע את שהוטל עלי. ואף רמז יש כאן לסיפורי השִעבוד בספר שמות. כשמשה מבקש לאפשר לעם לצאת לעבוד את ה' במדבר הוא נתקל במגבלות שונות. למשל (בשמות י, יא): 'לכו נא הגברים' – היינו שהשאר – נשים וטף וצאן ובקר יישארו כערבים עד לשוב האחרים מעבודת ה'. וכך גם להלן בשמות י, כד: 'רק צאנכם ובקרכם יצג, גם טפכם ילך עמכם'. הישארות הילדים והצאן היא סוג של פיקדון כדי להבטיח שיבה ולמנוע בריחה של עבדים. וכך נראה גם כאן – השארת הטף והצאן היא סוג של עירבון ועובדה זו מבטאת שיעבוד כפוי אף אם הוא מעודן.

שלישית, נראה שהכרעתו של יוסף להישאר עם אחיו מבטאת מחויבות ומעורבות. יוסף רואה עצמו כחלק מהמשפחה. ברור לו שגם אם יוכל הוא עצמו להיקבר בכנען, אחיו לא יוכלו לעשות זאת. יוסף לויאלי כלפי אחיו 'בצרתם לו צר' ו'עמם הוא בצרה'. הוא מצווה לאחיו ואומר להם שהוא יסבול עימם. כיוון זה ניתן להרחבה והעמקה נוספת. ידוע כי זאב ז'בוטינסקי [מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית ומן החשובים והבולטים שבמנהיגי התנועה הציונית בחלקה הראשון של המאה העשרים], ששהה בארה"ב ונפטר בה (1940) כתב בצוואתו שהעלאת עצמותיו לארץ ישראל תעשה אך ורק בפקודה של ממשלה עברית בארץ ישראל. בצוואה זו ביטא את אמונתו בהקמה צפויה של מדינה ואף יצר בכך זהות והזדהות של קהלים רחבים עם התקווה למדינה עברית. נראה שכך גם יש לראות את צוויו של יוסף. באמירתו (נ, כד): 'אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב', הוא מפיח תקווה ומתווה חזון. בהקשר זה יש גם להבין את דברי חז"ל (למשל בשמות רבה ג, ח) שהצביעו על ייחודו של כפל הלשון 'פקוד יפקוד' וכסיכומו של רש"י (בפירושו לשמות ג, יח): 'סימן זה מסור להם מיוסף שבלשון הזה נגאלים'. יציאת ישראל ממצרים בהנהגתו של משה רבנו היא סגירת מעגל עם צוואתו של יוסף (שמות יג, יז-כב):

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.

היציאה של עם חמוש המונחה בעמוד ענן ובעמוד אש בהנהגת משה אינה רק בריחה של משפחת עבדים קטנה  אלא עליה מכור הברזל של מצרים כצבא גדול שבראשו משה עם ארונו יוסף – האיש שהתווה את הדרך ונתן את הכיוון. לא במקרה מצוטטת כאן צוואתו של יוסף איש החלום והחזון!

רביעית, בנערותו הסתבך יוסף עם אחיו והביא 'את דיבתם רעה אל אביהם' (לז, ב). משם ואילך התפתחה מערכת יחסים עכורה וסבוכה. אך יוסף עצמו כבר בתחילת הדרך הלך לראות את שלום אחיו בשכם (לז, יד) ובדרכו הוא אומר לאיש המוצא אותו (לז, טז): 'את אחי אנכי מבקש'. יוסף מבקש את האחים אך הנתק גדל והולך. בינתיים הוא הופך לשליט על מצרים והמרחק גדל עוד יותר. לקראת מותו מבין יוסף שסיפורו האישי מסתיים ועימו גם הריבים והקנאות. בבקשתו אל האחים 'והעליתם את עצמותי מזה' הוא מבטא את העובדה שהמשפחה הופכת לעם וכוחו של הציבור מוביל ומניע את הזהות והשייכות. בדבריו האחרונים הוא בעצם מצהיר ומבטא את רצונו להיכלל במשפחת יעקב-ישראל ואת תלותו באחיו. אם לא יוציאו אותו עימם ממצרים הוא יישאר שם. הוא אינו רוצה להיקבר בארץ כנען כבר עכשיו לבדו! הוא מבקש להיות תלוי באחיו ולזכות לשותפותם ולערבות הדדית עימם.

ועל כל אלה יש להוסיף כי הלשון הכפולה והייחודית 'פקד יפקד' מבטאת גם רובד אחר. אחרי חטא העגל מבקש משה (שמות לב, לב-לד): וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.' וה' עונה לו: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם.'

נראה שגם בפרשתנו רומז יוסף לכך שפקודת הגאולה – ביום פוקדי ופקדתי – מכילה גם את הזיכרון הארוך. יוסף מצביע על העבר ואומר לאחיו: אתם ששנאתם אותי והשלכתם אותי אל הבור, נגררתם ונמשכתם אחרי בעבותות של קסם למצרים. אף שמחלתי וסלחתי לכם, החשבון ארוך ותשלום יבוא כל עוד לא נִשלם התיקון. הפוקד יפקוד ביום פוקדו. שיעבוד מצרים והסבל הכרוך בו הם עונש ופקודה על העוול שעשיתם. סגירת המעגל תהיה כאשר אתם האחים המעלים את עצמותי מזה 'אתכם'[5], ממצרים לארץ ישראל, תשיבוני אל המקום ממנו התחיל הסיפור. אבינו שלח אותי לראות בשלומכם בשכם ושם השלכתם אותי אל הבור הריק. אל אותו המקום עליכם להשיב את עצמותי ובכך ייסגר המעגל. וכמסופר בסוף ספר יהושע (כד, לב):

וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה.[6]

הערות:

[1] בברכות לבניו ישנן אמירות שונות המתפרשות בזיקה לחיי השבטים ולממלכה עתידית בארץ ישראל אולם נראה שבכל אלה אין חזון המכוון לשיבה אל הארץ המובטחת. ראו למשל: לשמעון ולוי (מט, ז): … אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. ליהודה (שם, י): לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו …'. לזבולון (שם, יג): '… לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. ליששכר (שם, טו): וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד'. לדן (שם טז): '… יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל'.

גם בברכת יעקב לאפרים ומנשה בני יוסף יש התייחסות לריבוי הזרע, אך אין בהן כל התייחסות לטריטוריה קונקרטית ובודאי שלא לארץ ישראל בדווקא (מח, טז): 'הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ'. וכך גם בויכוח עם יוסף ויעקב על שׂיכול הידיים (מח, יז): 'וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם'.

[2] ואולי אף כאן נכון לומר את דברי חז"ל ביחס ליעקב המשתחווה ליוסף 'וישתחו ישראל על ראש המטה' (מז, לא) – 'תעלא בעידניה סגיד ליה' [= שועל בזמנו השתחווה לו] (הובאו בפירוש רש"י לפסוק על פי התלמוד הבבלי במסכת מגילה טז ע"ב). גם כאן – יוסף הוא הדמות היחידה לפי הבנת יעקב שאולי תוכל בעתיד לממש את השיבה לארץ האבות.

[3] הבטחת הארץ הודגשה אצל האבות פעמים רבות. לאברהם: יב, ז; יג, טו-יז; טו,ז; יז, ח. ליצחק: כו, ב-ד. ליעקב: כח, יג-טו; לה, י-יב; מח, ד.

בתחילת ספר שמות אחרי ש'עם בני ישראל רב ועצום' (שמות א, ט), אנו פוגשים  שוב את הקריאה האלוקית (שם, ג, ח): 'וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי'.

[4] ואולי אף ככפיות טובה למלך שהעלה אותו מבית הסוהר מבור תחתיות אל מרום פסגת השלטון.

[5] כלשון הכתוב בספר שמות המצוטט לעיל: 'כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם'.

[6] היבט נוסף בסגירת המעגל הוא דמותו של יהושע בן נון ממטה אפרים בנו של יוסף המנהיג את בני ישראל בכניסה לארץ. אף הוא נקבר בהר אפרים ואף הוא כיוסף מת בן מאה ועשר שנים. 'וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ' (יהושע כד, כט-ל).

השארת תגובה