פרשת וישב

תמונות מחיי משפחה – התבוננות בסיפורי בית יעקב / הרב שמעון דויטש

 

פרק הפתיחה של פרשת וישב (בראשית לז) מפגיש אותנו עם המורכבות הגדולה של חיי המשפחה וסיבוכיה. מתחים שונים נחשפים כמו גם הקיצוניות הנוראה שאליה יכולה להתדרדר מערכת יחסים בין אחים. כבר בפתיחת הסיפור (לז, ג-ד) הכתוב כורך את שנאת האחים ליוסף באהבת האב:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

מן הניסוח נראה שמעשהו של יעקב – הכְּתונת שעשה ליוסף – הוא הגורם המזמן את השנאה. במערכות יחסים בין הורים לילדים יכול מי שעינו חדה להבחין בעדיפות שישנה לא פעם לאחד הילדים על פני האחרים. גם הילדים עצמם יכולים לחוש זאת. ישנה הסכמה שבשתיקה למצב הזה ולרוב הוא אינו בא לידי ביטוי מודע ומוצהר. אולם כאשר ההורה – יעקב – עושה מעשה נִיכּר, מצביע על אחד הילדים כנבחר, ונותן לו מתנה מיוחדת, או אז, יוצאים השדים החוצה והכעסים באים לידי ביטוי. הכתוב מבטא זאת בחריפות ואולי נכון יותר לומר, בבוטות: 'ויראו אחיו … וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום'. מתעוררת שנאה קשה שאינה מאפשרת תקשורת. הם 'עוברים למדרכה השניה', מתרחקים ומנתקים מגע, כדי שלא יאלצו לברך את יוסף לשלום. מראית העין הסתיימה, והם אינם מוכנים עוד להמשיך ולהתנהל כאילו 'הכל בסדר'.

הכתוב מדייק בלשונו: השנאה מתעוררת דווקא אחרי ש'ויראו אחיו', אחרי שהם ראו את הכתונת המייחדת אותו כאהובו של אביהם, וממחישה באופן מעשי ומופגן לעיני כל את העדפתו וממילא את דחיקתם למעמד משני. לא בכדי הדבר הראשון שהם עושים כאשר יוסף מגיע אליהם לדותן, הוא להפשיט ממנו את בגדיו, 'את כתֹנת הפסים אשר לו' (כג), הסמל החיצוני המבטא את ייחודו[1] בעיני אביו.

נראה שהכתוב רומז לעניין זה בדרך עדינה, בתיאור הגעת יוסף אל האחים (יז-כג):

… וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו …

האחים מנהלים דיאלוג קשה ואכזרי על אודות יוסף עוד 'בטרם יקרב אליהם'. כיצד הם מזהים אותו ממרחק, הרי אינם יודעים שהוא צפוי להגיע? הכתוב משתמש כאן במילה 'ויראו', אותה מילה שיצרה את השנאה בתחילת הסיפור. בדרך זו הוא רומז שהאחים ראו וזיהו את יוסף ממרחק בגלל לבושו – הכתונת מעוררת השנאה!

*

מדוע ולמה נוהג יעקב בדרך זו, המעוררת קנאה כה גדולה בין האחים? הסבר אפשרי לכך הוא, שדרך האהבה הגדולה ליוסף מבטא יעקב גם את געגועיו לרעייתו האהובה – רחל. ביחסו המיוחד אליו יש מבחינתו מעין פיצוי לאובדן הגדול, ואולי גם התמודדות עם תחושת ההחמצה במערכת היחסים איתה. אהבתו של יעקב ליוסף גורמת לו לעיוורון ביחס למערכת היחסים המתפתחת בין יוסף לאחים.[2] הוא שולח את יוסף לשאול בשלום אחיו 'לכה ואשלחך אליהם' (יג) בלי לחוש שבמעשה זה הוא בעצם משליך אותו אל גוב האריות. תשובת יוסף לבקשתו 'הנני' (שם), מהדהדת באוזנינו את תשובת אברהם לקריאת הקב"ה בפרשת העקידה (בראשית כב, א) על האסוציאציות הנלוות אליה – העלאת הבן לקרבן.

כאשר מוסיפים להתבונן בהתנהגותם של האחים, אנו תוהים עוד – מדוע הם מגלים תחושות כה קשות ועושים מעשים כה בוטים ביחס לאחיהם בן אביהם? מה מעורר אצלם רגשות עזים כל כך?

גם את התשובה לכך צריך לחפש ברובד ההסטורי המשפחתי העמוק יותר. במערכות היחסים של הדור הקודם, ביחסי יעקב ושתי נשותיו.

*

 

הבעייתיות והמורכבות במעמדם של לאה ושל בניה נחשפות כבר בתחילת הדרך בימי לידת הבנים הראשונים (כט, לג; ל, יד-טז):

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. … וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי …

מסיפור הדודאים עולה כי באופן קבוע יעקב מתגורר באוהלה של רחל.[3] הנשים האחרות ולאה בכללן, אינן זוכות לכך שיפקוד אותן. באופן שיש בו עליבות גדולה, יוצאת לאה השנואה לקראת יעקב ומודיעה-מתחננת אליו: 'אלי תבוא … כי שכור שכרתיך'.

עניין זה מוצא ביטוי חריף – אף אם אגבי ולא מפורש – בנאומו הדרמטי של יהודה בתחילת פרשת ויגש. בנסיונו לשכנע את המושל המצרי מתאר יהודה בצבעים עזים ומרגשים את השיחה שהתקימה בין האחים ליעקב כשניסו לשכנעו לשלוח עימם את בנימין כדי שיוכלו להביא אוכל ממצרים (מד, כה-כט):

וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה.

יהודה מצטט את דברי אביו אל בניו. 'אתם' – תשעת בני הנמצאים כאן מולי, חמשת בני לאה [חמישה ולא שישה, שכן שמעון עצור במצרים] וארבעת בני השפחות – 'אתם ידעתם כי שניים [!] ילדה לי אשתי'. בלא משים נחשף כאן שוב יחסו של יעקב ללאה ולילדיה. יש לו לדבריו אישה אחת – רחל, ושני בנים – יוסף ובנימין.

וכך גם בסופו של הסיפור, לקראת סיומו של ספר בראשית, בעת שיעקב מבקש מבניו שיקברו אותו עם אבותיו במערת המכפלה (מט, כט-לא):

וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה … שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

כך, ולא 'לאה אשתי'. המילה 'אשתי' בולטת בהעדרה. שרה נקראת כאן אשתו של אברהם, ורבקה נקראת אשתו של יצחק. אבל האישה האחת שלה קורא יעקב 'אשתי'[4] היא רחל.

בתוך תמונה משפחתית זו גדלים בני יעקב. תסכוליה העמוקים של לאה אמם מחלחלים אט אט גם אל עומק נפשם שלהם. אמנם, אין הם מסוגלים לפנות חזיתית לאביהם ולתבוע את עלבונה של אימם – עלבונם שלהם, אך הכעס הכבוש מתפרץ בדרך אחרת אל מול אחיהם ה'אחר', בנה של רחל 'אשת' יעקב.[5]

*

דומה שהכתוב בספר דברים, בפרשת כי-תצא (כא, טו-יז) מתייחס לתמונת משפחה כזו ובניסוחיו יש זיקה של ממש למתואר בספר בראשית ביחס למשפחת יעקב:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה[6] וְהָאַחַת שְׂנוּאָה[7] וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר[8] לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ[9] לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.

*

הקריאה שהצעתי כאן היא פירוש מרחיב לדברי האמורא רב המובאים בתלמוד הבבלי במסכת שבת (י ע"ב):

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

רב מצביע על נקודת התחלה של ההתדרדרות והירידה המתרחשות אצל משפחת יעקב – ורואה בה את הגורם לשנאת האחים ולירידה למצרים. נראה שכדי להפוך ממשפחה לעם, מוכרחים הקרעים להגיע לאיחוי. ואכן בנין מחודש מתרחש בהמשך. בסיפורי הפתיחה של ספר שמות אנו עדים לגילויי אחווה וסולידאריות[10] שאולי הם המאפשרים לידתו של עם המתחשל מחדש בכור הברזל במצרים.[11]

[1] בסופו של דבר, ייחוד זה מבטא מעמד מיוחד והעדפה מעשית-חומרית. יוסף הופך להיות הבכור בפועל ומקבל 'שכם אחד על אחיו' (מח, כב), פי שניים (ראו בפירושי רשב"ם ואבן עזרא שם) – שני בניו יחשבו כראובן[!] ושמעון (מח, ה). וראו עוד להלן ביחס לדין הבכור בספר דברים וזיקתו לענייננו.

[2] דומה שעיוורון זה של יעקב, מתרחש אצל הורים רבים. יעקב לא מבין שאהבתו ליוסף אינה מנת חלקם של האחים, ולהיפך – דווקא אהבתו זו מעוררת את שנאתם. נקודת המבט של ההורה ביחס לכל אחד מילדיו, שונה לחלוטין מנקודת המבט של כל אחד מהילדים החווים לעתים את האח האחר כזה שגוזל מהם את השלווה ואת אהבת ההורים.

[3] חשוב לשים לב שמבחינת לאה, יעקב הוא 'האיש שלה'! 'המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?!'

[4] וראו עוד בבראשית מו, יט: 'בני רחל אשת יעקב', בניגוד לבני השפחות ובניגוד ל: 'אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב' (שם, שם, טו).

[5] וכך, בסיומו של הפרק (לז, לב) משלחים האחים את כתונת יוסף המוכתמת בדם אל אביהם ומציעים לו לזהות אותה: '…  וישלחו את כתֹנת הפסים … אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך הִוא'. נראה שיש במעשה זה אירוניה כאובה ואולי אף הטלת אשמה כלפי האב יעקב. וכי מה יכול להוביל בנים לגרום לאביהם כאב נורא כזה אם לא שיש בהם כעס גדול וטרוניה כלפיו. בהגשת הכתונת הם בעצם אומרים לו: הנה, זה הנזיד שבישלת אתה עצמך! 'כתונת בנך' ולא 'כתונת אחינו'!

[6] על אהבת יעקב לרחל ראו: שם כט, יח; כ; ל.

[7] על תחושת ה'שנואה' של לאה ראו: שם, שם, לא; לג. תחושה זו של לאה הופכת כאמור לעיל לשנאה של האחים אל יוסף, בנו האהוב של יעקב, ובנה של אשתו האהובה. שנאה זו החוזרת ונשנית אצלם: שם, לז, ד; ה; ח.

[8] נראה שיש זיקה של ממש וניגודיות בין 'יכיר' זה, לבין דברי האחים אל יעקב כשהם מביאים לפניו את כתונת יוסף המוכתמת בדם (שם, לז, לב): '…  ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך הִוא'. וראו עוד לעיל הערה 2.

[9] וראו עוד להלן (שם, מט, ג) 'ראובן בכֹרי אתה כֹחי וראשית אוני'. ראובן הוא הבכור, ראשית אונו, בן השנואה!

[10] ראו למשל בתחילת ספר שמות: ב, ד: 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ'. שם, שם, יא: 'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו'. שם, ד, יד: '… הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ'. שם, ד, יח: 'וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם'.

[11] העירני אחד מחברי: למעשה שורש הבעיה נמצא כבר במעשהו של לבן שנתן את לאה ליעקב בלא ידיעתו. וכי מה חשב – איך אפשר לכונן שלום בית ויחסים טובים כשההתחלה נעשית במקח טעות מעין זה?! מעשה הנבלה שלו, הוא שגרר את יעקב למערכת יחסים משפחתית סבוכה ובעייתית, שהובילה בסופו של דבר למכירת יוסף ולירידה למצרים. והנה פירוש חדש ל'ארמי אֹבד אבי וירד מצרימה' (דברים כו, ה)!

השארת תגובה