פרשת כי תשא

אוֹת הִוא לְעֹלָם / ד"ר ש"י סקונדה

בפרשתנו, פרשת כי תשא, השבת מתוארת פעמַיִם כ'אות'. בשמות לא:יג התורה מצווה את בני ישראל לשמור את השבת  '…כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', וכמה פסוקים אחר כך היא מרחיבה שהאות אינה זמנית, אלא לעולם:

'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי־שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ' (שמות לא:יז)

חז"ל ראו במילה 'לעולם' סימן ששמירת שבת נכנסת לקטגוריה מיוחדת של מצוות שלא יבטלו מישראל לעולם. במכילתא – מדרש הלכה על ספר שמות המיוחס לבית מדרשו של רבי ישמעאל – כתוב:

"אות היא לעולם" – מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם.

וכן אתה מוצא שכל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן נתקיימו בידן. וכל דבר ודבר שלא נתנו ישראל נפשן עליהן לא נתקיימו בידן.

כגון השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה. שנתנו נפשן עליהן. נתקיימו בידם.

וכגון בית המקדש והדינין ושמיטין ויובילות. שלא נתנו ישראל נפשן עליהן. לא נתקיימו בידן. (מסכת שבת א פרשה ב).

לכאורה, במדרש זה יש רמז לרדיפות דת של האימפריה הרומית (במיוחד ע"י אדריאנוס), הצלחתן החלקית, ומסירות נפש נגדן חלקית. יהודי שחי בשנים שאחרי חורבן ירושלים ומרד בר כוכבא – כלומר בתקופת התנאים בזמן שחוברה המכילתא – היה יכול לראות שבחלק מהדברים, הרומאיים אכן השיגו את מזימתם. הם הצליחו להחריב את המקדש (=בית המקדש במדרש) ולהפסיק את הפעילות של הסנהדרין (=דינין). גם ידוע הקשר שבין שממת הארץ לבין הפסקת השמיטות מהתורה (=שמיטין ויובילות):

אז תרצה הארץ את-שבתותיה, כול ימי הושמה, ואתם, בארץ אויביכם; אז תשבת הארץ, והרצת את-שבתותיה (ויקרא כו:לד).

מצד שני, היה אפשר לראות שהיהודים המשיכו והצליחו לשמור את השבת, למול את בניהם, ללמוד את התורה וגם לדואג להלכות טומאה וטהרה (=טבילה). המדרש מציע כאן תֵאוֹלוֹגִיָה סימטרית מעניינת הנמצאת במקומות אחרים בספרות חז"ל: אם מוסרים נפש בשמירת מצווה מסוימת אז הקדוש ברוך הוא מסיע מצידו לקיומה של המצווה. במילים אחרות, בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכין אותו.

יש הד למדרש זה בברייתא המובאת בבלי מעילה (יז ע"א):

…שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי, והלך וישב עמהם, אמר להם: מי שיש לו אויב יעני או יעשיר? אמרו לו: יעני, אמר להם: אם כן, לא יעשו מלאכה בשבת – כדי שיענו, אמרו: טבית אמר, ליבטל, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש, אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים – ויכחישו, אמרו: טבית אמר, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט, אם כן – לא יבעלו נדות, אמרו: טבית אמר, ובטלוה…

בסיפור זה, הרומאים גוזרים את אותן שלש גזירות הנזכרות במכילתא, שבת, מילה, ונידה (בעיניי, התורה נשמטת רק בגלל שהיא לא מתאימה לפואטיקה של הסיפור). החכם מצליח בחכמתו לבטלן כדי שעם ישראל יכול להמשיך ולקיים את המצוות.

ברצוני להביא טקסט נוסף שאינו שייך לדיון על מסירות נפש תחת רדיפות אדריאנוס אלא בא ממקום ומזמן אחר: בבל התלמודית והסאסאנית. ובכל זאת, כפי שיתברר, רואים בקטע זה שהרעיונות שהתפתחו במכילתא ובמקבילותיה ממשיכים ומתפתחים עוד יותר. בבבלי יבמות דף סז ע"ב, הגמרא מביאה מסורת על שלש גזירות של החבּרים, כלומר כמרים שהיו שייכים ל'דת המדינה' באימפריה הסאסאנית – הדת הזורואסטרית:

גזרו על שלש בשביל שלש: גזרו על בשר מפני המתנות, גזרו על המרחצאות מפני טבילה, קא מחטטי שכבי מפני שמחין ביום אידם.

אחד הדברים המעניינים ברשימה זו היא הסוג של 'מידה כנגד מידה' המשתקף בתוכה: למשל, בגלל שיהודי בבל לא הקפידו לתת את המתנות מבהמות שחוטות לכוהנים כפי שהתורה מצווה (דברים יח:ג), נענשו בכך שהכמרים גזרו על כל הבשר, ובכך לא הצליחו לקיים את מצוות שחיטה בכלל. בגלל שיהודי בבל חגגו חגים זורואסטריים, הוכרחו היהודים להתאבל כשהכמרים הזורואסטריים הוציאו את מתיהם מקברם ובכך לא נתקיימה מצוות קבורה כדין.

הגזירה הרלוונטית לעניינו היא ש'גזרו על המרחצאות מפני טבילה' – כלומר, בגלל שיהודי בבל לא הקפידו מספיק במצוות טבילה, החברים סגרו את כל המרחצאות. בדומה ל'גזירה על הבשר', בעקבות הגזירה לא היו יכולים לקיים את מצוות טבילה אפילו אם רצו: בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכין אותו.[1]

מעניין לראות שבניגוד לתקוות של המכילתא, שבעקבות מסירות נפש על הטבילה תתקיים המצווה בידם, היו גזירות בבבל נגד קיום מצווה זו שהקשו על קיומה. אבל זהו בדיוק העניין – בגלל אי-מסירות נפש של עם ישראל במצווה זו, הקדוש ברוך לא סייע בידם לקיים אותה. גם בקשר ל'אות עולם' של השבת: היא לעולם, אבל רק אם נקפיד לשמור אותה.

בעיניי, המסר הוא ברור: אין שום הבטחה – אפילו הבטחה אלהית של 'אות לעולם' –  שהיא מתקיימת מאליה, בלי טרחה ובלי מאמץ. הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים. ויראת שמים היא הכול.

שנזכה…

שבת שלום,

ש"י סקונדה

[1] אגב, אחד הדברים המעניינים ברשימת הגזירות הוא שמעבר לנימוק של 'מידה כנגד מידה', יש הסבר זורואסטרי לכל גזירה וגזירה: הזורואסטרים חנקו ולא שחטו, ובכתבם התפלמסו בשחיטה היהודית. בנוסף, לפי הזורואסטריזם, קבורה בקרקע מטמאה את האדמה, שהייתה נחשבת כקדושה.  לכן, ידוע לנו על תקופות שגורמים זורואסטרים הוציאו מתים יהודיים וגם נוצרים מקבורתם. גם בקשר לנידה הזורואסטרים התנגדו לטבילה במים, בגלל שבזה טמאו את המים, שגם הם נחשבים כקדוש.

 לתגובות: ד"ר ש"י סקונדה shai.secunda@gmail.com

השארת תגובה