פרשת משפטים

"וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב, יט,כו.)/ יפעת לב-עידן

"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות, פרק כד, פסוק יא).

 

רוב רובה של פרשת משפטים עוסקת בדינים ומצוות אולם בסופה של הפרשה מסופר על טקס כריתת ברית מופלאה של בני ישראל עם אלוהים, המכונה ברית האגנות. לאחר כריתת טקס הברית, זוכים משה, אהרן, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל למעמד נשגב ויוצא דופן של התגלות אלוהים. עצם החיזיון של גדולי העם באלוהיו מעורר תדהמה,[1] ומפתיע עוד יותר המשך הפסוק, כיצד יתכן כי אצילי בני ישראל חוזים באלוהים בד ובד עם אכילה ושתיה?

 

חז"ל נחלקו ביחסם למעשה זה; יש מדרשים הרואים באכילה ושתיה זו התנהגות בזויה ומגנים את התנהגותם של אצילי ישראל. במדרש הבא, ר' תנחומא רואה באכילה תוך כדי ראיית השכינה ביטוי לגסות לב כאדם שמביט בחברו תוך כדי מאכל ומשתה: "ויחזו את האלהים כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה… א"ר תנחומא מלמד שפרעו את ראשיהן וגיסו לבם וזנו עיניהם מן השכינה".[2]

 

כך גם מדרש תנחומא אשר מובא אצל רש"י, מדייק מן הלשון 'לא שלח ידו', שמן הדין היה שיפרע הקב"ה מגדולים אלו, שנהגו גסות בהתגלות הגבוהה לה זכו: "לא שלח ידו –  מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד. ויחזו את האלהים –  היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא".[3] מנגד, יש שדרשו את אכילה ושתיה זו לשבחם של גדולי ישראל; אונקלוס מתרגם אכילה זו כדימוי, שהיו שמחים בתורה כאילו אוכלים ושותים: "והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוא כאילו אכלין ושתן".[4]

'

תורת החסידות מציעה דרך הסתכלות שונה מן הפרשנות הקלאסית; פרשת משפטים עוסקת בשיא החומריות, בענייני משפט שבין אדם לחברו, מערכת חוקים מוקפדת ומפורטת בענייני העולם הזה. זהו מעבר חד מן המעמד הרוחני של מתן תורה בהר סיני אל תוך פרטי הפרטים של המציאות החומרית על כל היבטיה, גם הנעימים פחות. ניתן לראות בפרשה זו תביעה אלוהית להחדיר את הרוחניות אל תוך הטבע, המשפט האלוהי הוא היחיד שיכול לברר ולזכך את החיים הגשמיים, או בלשון החסידות, "להפוך את הבהמי לאלוהי".

 

פעולת האכילה, אחת הפעולות החומריות ההכרחיות לאדם, מתבררת יפה בדבריו של ר' שמחה בונם מפשיסחא אשר מובאים אצל ר' לייבלה אייגר:

 

"בשם רבינו הקדוש א"א הרבי ר' בינם מפרשוסחא זצ"ל, אשר עיקר כוונת האכילה – הוא ללעוס היטב. והנראה בזה, לדקדק הדק היטב קודם הבליעה, בעת הגיעו לעיקר הנאת האכילה, לברר מזה שורש הטעם שהוא המוצא פי ה'. והוא כמו שנאמר במתן תורה, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ותרגומו, והוו חדאן כאילו אכלן ושתן. כי באמת הוא, שדייקא מהנאת אכילה יוכל להתברר התגלות אלהות. ועל זה נאמר בלשון 'ויחזו', כי הוא כענין אספקלריה, שרואה ממנו דוגמא דידיה. וכן הוא ענין הנאת אכילה, ליקח ממנו ענין דוגמא דלעילא שורש הטעם. וכידוע מזוה"ק על פסוק, מבשרי 'אחזה' אלוה. מבשרי ממש, שהוא על תכלית הנאת עולם הזה. וממנה דייקא, יוכל להגיע למחזה אלהים. כי הוא לדוגמא לשורש העונג שבקדושה [תורת אמת לובלין, יום שני שבועות תרל"ג]".[5]

 

לפנינו הדרכה מעשית כיצד לעבוד את ה' דרך האכילה או כפי שמכונה בחסידות "העלאת ניצוצות מן האכילה". ר' שמחה בונם מפנה את תשומת ליבו של האדם האוכל, לרגע בו המאכל נכנס אל תוך פיו, אך טרם נבלע. זה הרגע שר' שמחה בונים מגדיר "עיקר הנאת האכילה". מה מיוחד ברגע הזה? רק במפגש שבין אוכל לבין הפה נוצר הטעם, זמן הלעיסה בטרם הבליעה הוא הזמן בו יש להתמקד, להתבונן בו ולברר אותו. האכילה אינה רק הזנה של הגוף, אלא בעזרתה יכול האדם להרגיש משהו מן התענוג העליון של חוויית ההתגלות. לאור כך ניתן להבין את הסמיכות שבין "ויחזו את האלהים" ל"ויאכלו וישתו". כשהאדם מצליח להעלות את חווית עונג האכילה לשורשה היא יכולה להגיע למחזה אלוהים ממש כשם שקיימו אצילי ישראל את "ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו".

האכילה והשתיה של אצילי ישראל במעמד נשגב זה עומדת כנגד אי האכילה והשתיה של משה רבנו בסיני. בניגוד למשה, גדול הנביאים שאינו כאחד האדם, באים זקני ישראל ומוכיחים לעמם שתורת ישראל אמנם ניתנה משמיים אך היא אינה שייכת למלאכים ואינה מנותקת מהחומר אלא ניתן מתוך הפעולה הבסיסית ביותר של האדם, פעולת האכילה, לחזות את האלוהים.

 

[1] "לא יראני האדם וחי".

[2] ויקרא רבה כ, יא.

[3]  שמות כ"ד, פסוק י, ד"ה 'ויראו'.

[4] אונקלוס, שמות כ"ד, יא

[5] תורת אמת לובלין, יום שני שבועות תרל"ג

לתגובות: יפעת לב-עידן ifatlev88@gmail.com

השארת תגובה