פרשת פקודי

בריאת המשכן/ בילי רבנשטיין

פרשת פקודי חותמת את רצף הפרשות העוסקות בהקמת המשכן. לכל אורך הפרשה חוזר כחוט השני הפסוק המתאר את העשייה המדויקת "כאשר ציוה ה' את משה". פסוק זה משתלב בתחושת הרוממות של תיקון חטא העגל בהתנדבות השלמה של העם כולו לצורך בניית המשכן, בפרשת ויקהל: "והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו, ז). ואכן, התרומה והעשייה זוכות למענה בחתימת הפרשה "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שם לט, לד).

אלא שהתמונה ההרמונית נעכרת באקורד צורם. מיד לאחר תיאור השראת השכינה מספרת התורה "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן…". ברגע זה של השראת שכינה נמנעת כניסתו של משה אל הקודש. הסמיכות שבין תחושת הרוממות של "ויכל משה את המלאכה" בפסוק לג, לבין "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד…" שבפסוק לה מעצימה את הפער ואת התסכול.

הפרשנים קושרים את חתימתו של חומש שמות לפתיחתו של חומש ויקרא: "ויקרא ה' אל משה מאוהל מועד לאמר" (ויקרא א, א). אז, ורק אז יוכל משה להיכנס אל המשכן. יתכן כי ניכר כאן המשכה של מגמת הפסוק "כאשר ציוה ה' את משה". הגבלת כניסתו של משה, על אף המעמד המרומם וכל התכונה שקדמה לו, באה ללמד כי כשם שבניית המשכן הייתה צריכה להיעשות באופן מדוייק "כאשר ציוה ה'", כך צריכה להתנהל גם העבודה בתוכו. המפגש של האנושי עם השמימי חייב להיעשות אך ורק על פי קריאת ה' לאדם.

החיבור שיוצרים הפרשנים בין חתימתו של חומש שמות בהשראת השכינה במשכן, לבין פתיחתו של חומש ויקרא בקריאת ה' אל משה מתוכו, זוקק הסבר נוסף. זאת, משום שהפרשה והחומש כולו לא מסתיימים בפסוקי השראת השכינה במשכן. בחתימתה של הפרשה מופיעים שלושה פסוקים נוספים העוסקים בתפקידו של הענן שעל המשכן במסגרת מסע המחנות: "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם…". אם מגמת חתימת הפרשה היא יצירת חיבור אל הפרשה הבאה הרי שפסוקים אלא קוטעים את הרצף ופוגמים בו.  למעשה עצם המעבר החד מהשראת השכינה על המשכן לתיאור תפקידו של הענן כמכוון המסע חורג מהקשרה של הפרשה ואומר דרשני.

במדרש תנחומא לפרשת פקודי קושר הדרשן בין בניית המקדש לבין בריאת העולם:

א"ר יעקב בר' אסי: למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך?

בשביל ששקול כנגד בריאת עולם.

כיצד? בראשון כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב נוטה שמים כיריעה, ובמשכן מה כתיב? ועשית יריעות עזים

בשני יהי רקיע ואומר בהן הבדלה שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים, ובמשכן כתיב והבדילה הפרוכת לכם…

(מדרש תנחומא פרשת פקודי)

כך בוחן המדרש כל יום מימות הבריאה ומצביע על הדמיון שבין תהליך בריאת העולם לבין תהליך בניית המשכן: היקוות המים מקבילה לבניית הכיור, בריאת המאורות מקבילה לעשיית המנורה, כנגד בריאת בעלי החיים עומדת עבודת הקרבנות, ומשיחת הכהן הגדול מקבילה לבריאת האדם שנברא לשמש לפני הקב"ה. בסופו מתייחס המדרש לסיומם של שני התהליכים:

…בשביעי "ויכולו השמים והארץ", ובמשכן כתיב "ותכל כל עבודת". בבריאת העולם כתיב "ויברך א-לקים", ובמשכן כתיב "ויברך אותם משה". בבריאת העולם כתיב "ויכל א-לקים" ובמשכן כתיב "ויהי ביום כלות משה"…

אלמלא מדרש כתוב, אי אפשר לאומרו, כביכול משווה המדרש בין משה מקים המשכן לבין בורא עולם. יתכן כי השוואה נועזת זו עשויה להוות מפתח להבנת חתימתו התמוהה של חומש שמות במניעת כניסתו של משה אל המשכן שהקים ובמעבר החד למסע המחנות.

תכלית בריאת העולם איננה פעולת בוראו בתוכו, אלא פעולת האדם הנברא. כך, על פי ההקבלה שיצר המדרש, תכלית המשכן איננה בכניסת משה- "בורא המשכן" לתוכו, אלא באקט אחר אותו יבצעו דווקא בני האדם – ישראל. כשם שהעולם נמסר לאדם לפעול בו ולשכללו, כך משה מוסר את המשכן לישראל ולא הוא שצריך לפעול כעת.

בקריאה זו נראה כי הרגע המכונן בהקמת המשכן לא יהיה כניסת משה אליו אלא הכנסתם של הכוהנים לעבודתו והקרבת קרבנותיהם של ישראל בתוכו. מגמה זו תושלם כאמור בחומש ויקרא, אולם עדיין מפרידים בין השראת השכינה במשכן לבין העבודה בו בחומש ויקרא פסוקי מסע המחנות.

הופעתם של פסוקים אלה ברגע בו נקרא האדם – ישראל – להתחיל לעבוד בעולם החדש ש"ברא לו משה" מכוונת להבנה אחרת במימוש תכליתו של המשכן. העבודה אליה נדרש האדם, ישראל, איננה רק עבודת המשכן, אלא גם המשך הצעידה במדבר בדרך אל ארץ ישראל. יתכן כי חומש שמות בחתימתו בא ללמדנו כי המשך פעולתם של ישראל על פי העיקרון המנחה בבניית המשכן "כאשר ציוה ה' את משה" יבוא לידי ביטוי דווקא בהמשך ההליכה במדבר, בדבקות בצו וביעד שהגדיר ה' בראשית הספר: "…ולהעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש…" (שמות ג, ח). על פי קריאה זו המימוש האמתי של השראת השכינה במשכן הוא בהמשך המסע אל ארץ זבת חלב ודבש – "כאשר ציוה ה'".

על פי חתימת פרשתנו תכליותיו של המשכן הן שתיים: בית לעבודת ה', והכוונה  בדרך אל ארץ ישראל. ההפטרה המתארת את חנוכת בית המקדש בימי שלמה (מלכים א פרק ז) מכוונת אל נקודת המפגש של שתי תכליותיו של המשכן: השראת שכינה, במקום אשר בחר ה'.

 לתגובות: בילי רבנשטיין bilievya@gmail.com

השארת תגובה