פרשת שמיני

חטא נדב ואביהוא: קנאה, אהבה והשראת שכינה/ גיא צבירן

ספר ויקרא, תורת הכהנים, ממשיך את המסופר בספר שמות ועולה מדרגה. בספר שמות תוארה בפירוט מלאכת המשכן והוא מסתיים עם הקמת המשכן, שתכליתה שכינת כבוד ה' בתוך עם ישראל; כך, פסוקי הסיום של ספר שמות מתארים כיצד "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד). ספר ויקרא פותח בפירוט תורת הקרבנות, ואחריה הוא מתאר את תהליך הקדשת הכהנים לעבודתם. תכליתה של עבודת הקרבנות של הכהנים במשכן היא לקיים את מערכת היחסים בין עם ישראל לה' השוכן בתוכם, ובסיומו של תהליך ההקדשה של הכהנים שכלל את הקרבת הקרבנות הראשונים במשכן, תכלית זו ממומשת:

וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: (ויקרא ט, כב-כד)

כבוד ה' נראה אל כל העם, אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת את הקרבנות, ובתגובה כל העם נופלים על פניהם ברינה.

מעמד מרגש זה של מימוש ראשון של היחסים בין עם ישראל לה' תואר במדרש כיום חתונה, למשל בדרשת הספרא על הפסוק:

"'ביום חתונתו' – ביום ששרתה שכינה בבית; 'וביום שמחת לבו' – ביום שירדה אש חדשה ממרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים" (ספרא שמיני, מכילתא דמילואים טז).

אולם את האידיליה של שמחת החופה קוטע מייד מאורע קשה, אחד האירועים המסתוריים והכואבים שבתורה:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (ויקרא י, א-ב)

נדב ואביהוא בני אהרן מקריבים אש זרה לפני ה', אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת אותם – והם מתים. רגע אחרי שאהרן הכהן משמש כנציג עם ישראל תחת החופה, בניו מתים באותו אופן בו הקרבנות נאכלו: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. חטאם של נדב ואביהוא מתואר כחטא הבאת אש זרה עליה לא נצטוו, אולם כל המאורע הוא חידתי: מה הביא אותם לחטוא כך? מה פשרו של החטא, ומה פשרו של העונש? על שאלות אלו יש להוסיף עוד שאלות שמתייחסות להמשכה של הפרשייה, אך אנו נתחם את עצמנו ונתייחס בקצרה לשאלות אלו, בעקבות קטעים מן המדרש בספרא. וכך אומר המדרש:

באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא, ויש אומרים מסיני נטלו להם. שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחילה, הן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם. אמר לו נדב לאביהוא: עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל. אמר הקדוש ברוך הוא: נראה מי קובר את מי, הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל. (ספרא שם, כא)

נדב ואביהוא רואים את משה ואהרן מנהיגים את הקהל, מתקנאים בהם ומביעים בהם זלזול – עוד מעט שני הזקנים הללו ימותו, ואנו ננהיג את הקהל. מעמד החופה לא היה אידילי כפי שנראה היה – בעוד משה ואהרן וכל העם מתרכזים בקרבנות ובאש האלוקית, נדב ואביהוא מהרהרים במעמדם הפוליטי הקרב ובא. באותה שעה קפצה עליהם פורענות, שהם הביאו על עצמם: שכן המשכן והמזבח לא יכולים לשאת כהנים שמתרכזים במעמדם הפוליטי, והקב"ה מביא עליהם עונש מיידי, מידה כנגד מידה.

בהמשך מתאר המדרש את עונשם:

"כיצד היתה מיתתן? שני חוטים של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה, שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים, שנאמר ותצא אש לפני ה' " (שם, כג).

מיתת השריפה של בני אהרן מתוארת כשריפת הגוף בלבד כך שבגדיהם לא נשרפו, וכפי שמסביר המדרש בהמשך:

"שחס המקום עליהם במיתתן יותר מבחייהם, שאילו נשרפו גופן ואין בגדיהם קיימים היו מפורסמים ומבוזים, אלא נשרף גופם ובגדיהם קיימים."

הקב"ה חס עליהם וביקש לשמור על כבודם בפני הקהל, ולכן שרף את גופם אך השאיר את בגדיהם שיכסו על שנותר מהם. באופן זה המדרש מסביר גם פרט נוסף בהמשך הפרשה: על קרובי משפחתם של נדב ואביהוא שנשאו את גופותיהם אל מחוץ למחנה נאמר כי הם נשאו אותם בכותנותיהם (ויקרא י, ד), וכעת הדבר ברור – מכיוון שרק גופם נשרף, יכולים היו לשאת אותם בכותנות שלהם.

כדי לחדד את משמעות החטא ומשמעות העונש, נשווה את הדרשה הנ"ל לדרשה נוספת המובאת בהמשך הספרא, ובה סיפור חלופי (1):

'ויקחו שני בני אהרן' אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. 'ויקחו' – אין קיחה אלא שמחה.

'נדב ואביהוא', מה תלמוד לומר 'בני אהרן'? שלא חלקו כבוד לאהרן. נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה. 'איש מחתתו' –  איש מעצמו יצאו, ולא נטלו עצה זה מזה.

'ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם' – רבי ישמעאל אומר: יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר 'אשר לא צוה אותם' – הכניסוה בלא עצה. רבי עקיבא אומר: לא הכניסוה אלא מן הכיריים, שנאמר 'ויקריבו לפני ה' אש זרה'; אם כן למה נאמר 'אשר לא צוה אותם'? שלא נמלכו במשה רבן. רבי אליעזר אומר: לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. (ספרא שם, לב)

בדרשה זו, בני אהרן מבצעים פעולה שאין בה קנאה והיא אינה פוליטית: יש בה אהבה ושמחה דתית. הם עמדו להוסיף אהבה על אהבה. החופה בה הקב"ה ביטא את אהבתו כלפי עם ישראל ביציאת האש אל קרבנותיהם, הביאה אותם לרצות לבטא אף הם את אהבתם כלפיו בהביאם אש על אש, אהבה על אהבה. אולם יש והאהבה מקלקלת את השורה, שכן בלי משים, נדב ואביהוא הביאו את האש בלי להימלך באף אחד: לא באהרן אביהם, לא במשה רבם, ואפילו לא זה בזה. באקט טהור של אש אהבה מתפרצת וחסרת גבולות הם התקרבו, אך זה היה קרוב מדי. אף האהבה ראוי לה שתהא תחומה בגבולות, שלא תתפרץ מעבר לראוי לה, שתגלה ותכסה כאחד, שמא תשרוף את האוהב. על פרטי הדרשה השונים לא נתעכב, ונמשיך לתיאור מיתתם בשריפה:

'ותצא אש מלפני ה' ' – מלמד שיצא אש מבית קדשי הקדשים ושרף נשמתם. אבא יוסי בן דוסתאי אומר: שני חוטים של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבעה, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה.

'ותאכל אותם' –  נשמתם נשרפה ולא בגדיהם, שנאמר 'ויקרבו וישאום בכותנותם' […] (שם, לד)

דרשה זו מקבילה לדרשה שציטטנו מן היחידה המקבילה לעיל: אף כאן אין השריפה כפשוטה, והיא מותירה את בני אהרן שלמים. אלא שכאן השריפה היא "שריפת הנשמה וגוף קיים", כלשון הבבלי בסנהדרין נב ע"א. לא הבגדים נשרפו ואף לא הגוף – אלא רק הנשמה.

נדמה ששתי הדרשות מספרות שני סיפורים שונים על חטאם של נדב ואביהוא ועל עונשם. הדרשה הראשונה נוגעת ברגשות הקנאה והזלזול ובמקומו של הפוליטי בחיי האדם. הדרשה השנייה נוגעת ברגשות האהבה והדבקות ובמקומו של הדתי בחיי האדם. בעוד בדרשה הראשונה חטאו נדב ואביהוא ברצונם ליטול את שרביט ההנהגה המדינית, בדרשה השנייה חטאם היה ברצונם להתקרב אל הקודש אשר לא כדת. בדרשה הראשונה, בה ביקשו לעצמם כבוד ושררה, שרף הקב"ה את גופם אך חס על כבודם והותיר את בגדיהם. בדרשה השנייה, בה ביקשו שנשמתם תדבק בא-ל, שרף הקב"ה את נשמתם והותיר את גופם ובגדיהם.

השראת השכינה במשכן, מימוש היחסים בין עם ישראל לקב"ה, כרוכה אם כן בהתמודדות מורכבת עם עולם של רגשות, יצרים ורצונות. מי שמבקש להצליח ולהנהיג צריך להיות בעל ענווה. ומי שמבקש את קרבת הקודש צריך גם לדעת להגביל את אהבתו.

(1) שתי הדרשות מהוות יחידות כפולות המקבילות זו לזו ודורשות את אותם פסוקים בדרכים שיש בהן נקודות דמיון ונקודות שוני. היחידה הראשונה לא מופיעה בכתבי היד הבכירים של הספרא (ותיקן 66 וותיקן 31) וסביר שהיא הוספה בשלב מאוחר. ספרי המחקר אינם תחת ידי בשעת כתיבת הדברים ולכן לא אאריך.

 לתגובות: גיא צבירן  guy.zwirn@gmail.com

השארת תגובה