פרשת תזריע

מבוא לטומאה וטהרה/ ד"ר דרור בונדי*

בשבת שעברה קראנו את אחד מן הסיפורים המזעזעים שבתורה – מות נדב ואביהוא. סיפור של מוות נוראי, סיפור של שכול – אך לפחות סיפור, בתוך ספר שרובו חוקי קרבנות וטומאה. ממש מתבקש לדלג עכשיו לפרשת "אחרי מות", לקרוא לפחות את נספחו של הסיפור. אך לא, במקום להמשיך בסיפור מטילה אותנו התורה, עוד בסוף הפרשה הקודמת, אל פרשות שלמות שחגות סביב טומאה וטהרה. פרשתנו בפרט מוקדשת לדיני טומאת יולדת וטומאת הצרעת. ועוד פעם תמה בן־זמננו לעצמו – לא די לי בקרבנות, למה לי טומאה וטהרה עכשיו? מה המשמעות של כל הדינים השרירותיים האלו לחיי? למה מי מת?

האמת היא, כפי שכבר הראו רבים, שאמנם קשר הדוק קיים בין דיני טומאה למוות. מעניין שאחד מן הניסוחים הבהירים לקשר הזה נכתב דווקא על ידי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי. ריה"ל, שהדגיש את אי יכולתו של האדם לעמוד על טעמי המצוות, לא נמנע דווקא בנושא זה מלהצביע על הקשר האמור:

אמר החבר: כבר אמרתי לך כי אין כל יחס בין שכלנו לעניין האלוהי וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצוא סבה לנשגבות האלה ולכל הדומה להן. אולם, אחר בקשת הסליחה מאת הא־לוה ומתוך הימנעות מההכרעה, אני אומר ייתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת, וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה… ממנה יתהווה האדם. הפסדו של זרע זה הוא אם כן ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים (הכוזרי, ב ס, בתרגום אבן שמואל).

כשם שהמת הוא אבי אבות הטומאה, כך גם דיני הטומאה האחרים מגיבים למצבי מוות – של איבר מצורע, של חיים שהוחמצו, של דם שזרם.

ואמנם, בעצם הקשר בין טומאה למוות לא נבדלה היהדות מתרבויות רבות בעולם העתיק, שאף בהן נהגו דיני טהרה להתמודדות עם הטומאה המופיעה עם המוות – הן לגבי מוות ממש הן לגבי מגוון ביטויי המוות בחיים, בדומה למה שתיאר ריה"ל. למעשה, גם בתרבות הפופולרית בזמננו מתקיים קשר כזה, כאשר, למשל, אנשים מתייחסים באופן מאגי לחפציו של אדם מת. כך גם בולט המוטיב הזה בסדרת ספרי "הארי פוטר".

ומכל מקום, עתה מתברר הרצף הקיים בספר ויקרא בין סיפור מות נדב ואביהוא לבין פרשות הטומאה והטהרה. הפרשות העוסקות בהתמודדות עם המוות משובצות בתוך סיפור של שכול. זאת ועוד, מבנה זה מחדד את אנושיותו של הכהן. הכהן אינו מטהר את הטומאות מכוח התמזגותו עם הא־ל, ואדרבה, כשהוא שותה לשם כך (כפי שהסברתי בשבוע שעבר) – הוא מת ככל האדם. המשכן לא נועד להיות מקום מפלט מן המוות אלא מקור לפרספקטיבה חדשה על החיים.

המוות אינו אל

כאן גם מתגלה חידושה העמוק של התורה ביחס למוות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדיני טומאה וטהרה. בתרבויות העתיקות זכה המוות למעמד של אל ודיני הטומאה שיקפו את פולחן אל המוות או את המאבק בו. כך גם היה עיסוק רחב בשאיפה לחיי נצח – המצרים חנטו את מתיהם, וגילגמש יצא למסע בעקבות כך.

ושוב, גם בתרבות זמננו שב וזוכה המוות למעמד מוחלט. רוב הזמן אנו פשוט מבקשים להדחיק אותו, אך נראה שבריחה זו עצמה מלמדת על המשמעות המוחלטת שאנו מייחסים לו. העובדה כי כולנו נמות יום אחד הפכה עבור אנשי רוח רבים לאופל המטיל צל על כל ימינו, וגוזר עלינו בדידות וניכור. כך, למשל, בשירו של נתן זך:

לא טוב היות האדם לבדו

אבל הוא לבדו בין כה וכה.

והוא מחכה והוא לבדו

והוא מתמהמה והוא לבדו.

והוא לבדו יודע

שגם אם יתמהמה

בוא יבוא

נתן זך לוקח כאן סדרה של אמירות אופטימיות ממקורות היהדות – והופך את משמעותן. האדם היודע שהמוות בוא יבוא נותר לבדו לספור את השניות החולפות לקראתו. איננו יכולים לשתף את הזולת במשמעות מותנו עבורנו, ועל כן תמיד ניוותר בודדים. ומי שמת לבד – אוכל לבד.

לעומת זאת, התגלותו של בורא עולם משנה את כל היחס למוות. המוות אינו זוכה עוד למעמד מוחלט, שכן האני מגלה את עצמו בהקשר העמוק יותר של הדיאלוג עם אלוהים. כאשר אני שקוע בחיי האישיים – במחשבה שלי, בחוויה שלי – גם המוות שלי זוכה לכוח מוחלט. אני יש, והמוות – אַין. ואילו כאשר אני מתייחס לחיי כתשובה לשאלתו של אלוהים, אני מעריך את חיי ומותי לאורה של שאלתו. איני מייחס ערך מוחלט לעצם חיי, וממילא גם לא למותי. מטרידה אותי יותר משמעות קיומי מאשר עצם קיומי. מותי אמנם יקטע את תשובתי אך הוא אינו קובע את מהותה. או כפי שהשל ניסח זאת, השאלה המנחה "אינה כיצד להימלט מן המוות אלא כיצד לקדש את החיים".

כך ניסח את הניגוד שבין שתי התודעות משורר התהילים:

כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ

מָוֶת יִרְעֵם…

אַךְ אֱ־לֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי

מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי

כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ.

כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ (תהילים מט, טו־יט).

טומאה כריחוק

וכך גם שונה משמעותם של דיני טומאה וטהרה בתורה מאלו הרווחים בתרבויות אחרות. איננו עובדים למוות ולא נמלטים ממנו. המוות הוא עובדה של חיי אנוש – ודיני טומאה וטהרה עסוקים במשמעותו. עיקרם של כל הדינים מנוסחים גם בפרשתנו לגבי טומאת יולדת: "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (ויקרא יב, יד). הטומאה אינה מוחלטת, משמעותה היחידה היא ההכרח הזמני להתרחק מן הקודש. כל משמעותה היא מצב זמני של ריחוק מה', של קושי לקיים את הדיאלוג עמו.

אדם ניצב מול מוות של אדם, או משהו בו עצמו מת. האם נגזר עליו מעתה לחיות תחת צל המוות? האם עליו להיאבק בו או להדחיק אותו? לא – "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהילים כג, ד). אלוהים מאמין באדם, קורא לו להתעלות, אך גם מכיר באנושיותו, בזמניותו. הוא מזמין אותו לדיאלוג, לא לאחדות, ויודע שיש רגעים שבהם האדם עומד נוכח העדר אלוהים מחייו, ועליו להשתהות לרגע, להיטהר מטומאתו, ורק אז לנסות שוב להתקרב.

על הכהן מוטלת, אם כן, עבודה כפולה: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י). בעבודת הקרבנות עליו להיות כלי שרת במשכן, לשמור על בערת אש הנוכחות של אלוהים – להבדיל בין הקודש ובין החול. אך המוות, סוף חייו של כל אדם – העלול להתרחש גם במשכן עצמו – מחייב את הכהן גם לצאת מהמשכן. עליו להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ולפעול לשיקום היחסים שבין אלוהים לאדם.

 

*פורסם בעבר במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אדר ב' תשע"ד, 28.3.2014

 

לתגובות: ד"ר דרור בונדי bondidi@gmail.com

השארת תגובה