פרשת תצוה

הקמת המשכן ועולת התמיד/ הרב פדיה נגר

בפרשות תרומה-תצוה מסתיים הציווי על הקמת המשכן, כליו, הכהנים ובגדיהם, ופרשת המילואים לקידוש המשכן והכהנים. הפסוקים החותמים יחידה זו חורגים ממסגרת ההקמה ועוברים אל התכלית התמידית של המשכן – הקרבת קורבן התמיד בבוקר ובערב.

 שמות פרק כט:

(לח) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד: … (מב) עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם:

מדוע הציווי על הקרבה התמידית מצוי כאן במסגרת ההקמה?

נראה שסוד גדול נרמז כאן. חיי ההווה הם התקדשות מתמדת, הקמת המשכן וקידושו איננה אירוע חד פעמי אלא נמשך יום יום מחדש בקרבן התמיד. התקדשות שבאה מכוח ההתגלות האלוקית על הקורבן, התגלות שהיא מפגש התוועדות בין העם לאלוקיו. '(מג) וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי:'התודעות זו על הקורבן מקדשת היא את המשכן כולו ומשרתיו, ומשרה את השכינה בישראל. '(מד) וְקִדַּשְׁתִּ֛יאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ןוְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי:(מה) וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים:(מו) וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְקֹוָק֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥קאֱלֹהֵיהֶֽם:' .

הטיב לתאר את זאת הרש"ר הירש על פסוקים אלו: (לח – לט) בפסוק הקודם הושלמו הציוויים בדבר הקמת המשכן וחנוכתו, וכן בדבר כניסת אהרן ובניו לכהונתם. ברם, אין בקיום הציוויים האלה כשלעצמם כדי לממש את התכלית המובטחת של השכנת שכינת ה' בקרב העם, כנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (לעיל כה, ח, ועי' פי' שם). רק התמסרות העם יום יום אל חזון התעודה היהודית המתגלם במקדש, התמסרות הבאה לידי ביטוי על – ידי עבודת התמיד של הכהנים בתוך המקדש, משיגה את התכלית הזאת ועושה את המקדש למעון השכינה. זה תוכן הפסוקים לח – מו, המורים על הגשמת המטרה של כל בנין המקדש. מטרה זו לא הושגה אחת לתמיד על – ידי הקמת המקדש, היא רק נתאפשרה על – ידי כך. המטרה תושג רק אם המקדש יתמלא חיים ויעשה את פעולתו על – ידי מעשי ההתמסרות התמידיים של העם, כביכול נשימתו הלאומית של העם. זה טעם קרבן התמיד: התמסרות עולם של העם אל חזון תורת ה', שלשמו הוקם המקדש, חזון אשר הוא מטרת המקדש. משום כך בא הציווי על קרבן התמיד בהקשר ישיר עם קרבנות המילואים ובסמיכות הדוקה אליהם:

 

היום השמיני ועולת התמיד:

דרך נוספת לפתור את החידה של פסוקים אלו היא דרך ההקבלה לפרקים ח-ט בויקרא. בפרקים אלו מצוי תיאור ההתממשות של פרשתנו, פרק ח' מקביל לציווי על פרשת המילואים אצלנו המסתיים בפסוק לז' בפרקנו. אולם באופן מפתיע פרק ט' פותח ביום השמיני, יום שאין לו מקבילה בציווי הקמת המשכן בכלל ובפרקנו בפרט, ובו הבטחה להתגלות ה'.

ויקרא פרק ט (ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥היְקֹוָ֖ק תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְקֹוָֽק:…(כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְקֹוָ֖קאֶל־כָּל־הָעָֽם:(כד) וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖הוְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם:

ניתן בנקל לראות את ההקבלה בין פסוקי הסיום כאן המבטיחים התודעות וגילוי שכינה לעם לבין פסוקי השמיני. גם בטרגדיה שקרתה לאחר מכן עם מות נדב ואביהו, חז"ל ראו קשר לפסוקינו:

ויקרא פרק י (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ריְקֹוָ֤ק׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן:

ועל פסוק זה מביא רש"י את דברי רז"ל : הוא אשר דבר וגו' – היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:

יתכן שאת מות הכהנים רז"ל שמעו זו בקידוש החוזר של אהרן ובניו המוזכר בפסוק הבא מיד לאחר ההבטחה להתגלות השכינה  (כט' מד'), קידוש שהוא מעבר לקידוש של 7 ימי המילואים.

 

פתרון שכולו תמיהה

השוואה זו אכן מאשרת לנו שפסוקי עולת התמיד אינם חלק מ7 ימי המילואים אלא מבטאים את התקדשות שבהשראה שבאה אחרי. אלא שכאן עולה סתירה חזיתית לפי הצעתנו מדובר בעולת תמיד יום יומית, ואילו לפי ויקרא נראה שמדובר באירוע שיא של היום ה8 יום חג, יום ההתגלות. התגלות הבאה בזכות קורבנות רבים ה"מוספים" על העולה היום יומית.

מה הסיבה לשוני המתגלה? יתכן ושחטא העגל שהיה באמצע יצר את קו השבר. מה שהיה אמור להיות אירוע התגלות נורמלי יום יומי ובתוך החיים – עולת תמיד, הפך לחריגה ייחודית ששוברת את כלי המציאות. אירוע חד פעמי המסמל את מחילת החטא ואת שיבת השכינה לישראל אולם יחד עמו קושי לשאת את ההתגלות.

את הקשר לחטא העגל ניתן לראות בקורבנות העגלים של היום השמיני :

ויקרא פרק ט (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ןקַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:(ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛התְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה:

כפי שמעיר רש"י על אתר: (ב) קח לך עגל – להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא ע"י עגל זהה על מעשה העגל שעשה:

גם ההתגלות המובטחת איננה באה בקלות, והשכינה לא מתגלה באופן טבעי עם סיום העבודות. קושי שרז"ל תולים בחטא:

רש"י ויקרא פרק ט פסוק כג: דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:

ויצאו ויברכו את העם – אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ יז),ר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (פסוק ו), אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו:

בחיים נוטים אנו לחפש אירועים מיוחדים נקודות שיא שבהם נרגיש את ההתגלות את המעבר, פסגות רוחניות. אולם יתכן ואין זה אלא תולדה של 'החטא' וחוסר יכולת להביא את האור לעשיה הפשוטה שביום יום. התכלית הגנוזה המתגלה בפרשתינו היא התגלות שבפשטות שביום יום עולת תמיד של בוקר וערב.

חיים יפים

פדיה נגר

 לתגובות: הרב פדיה נגר pdayad@gmail.com

השארת תגובה