פרשת וישב

תמונות בחיי משפחה- התבוננות בסיפורי בית יעקב/ הרב שמעון דויטש

פרק הפתיחה של פרשת וישב (בראשית לז) מפגיש אותנו עם המורכבות הגדולה של חיי המשפחה וסיבוכיה. נחשפים כאן מתחים שונים במערכות יחסים בין האחים והקיצוניות הנוראה שאליה יכולה להתדרדר מערכת יחסים קשה כזו. כבר בפתיחת הסיפור (לז, ג-ד) הכתוב כורך את שנאת האחים ליוסף באהבת האב:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:

מן הניסוח נראה שמעשהו של יעקב – הכְּתונת שעשה ליוסף – הוא הגורם המזמן את השנאה. לא פעם במערכות יחסים בין הורים לילדים ניכר למי שעינו חדה שישנה עדיפות לאחד הילדים על פני האחרים. גם הילדים עצמם יכולים לחוש זאת. ישנה הסכמה שבשתיקה למצב הזה ולרוב הוא אינו בא לידי ביטוי מודע ומוצהר. יודע כל אחד את מקומו בשתיקה. אולם כאשר ההורה – יעקב – עושה מעשה נִיכּר, מצביע על אחד הילדים כנבחר, ונותן לו מתנה מיוחדת, או אז, יוצאים השדים החוצה והכעסים באים לידי ביטוי. הכתוב מציין זאת בחריפות רבה "ויראו אחיו … וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". מתעוררת שנאה קשה שאינה מאפשרת להם שום ערוץ תקשורת חיובי. הם 'עוברים למדרכה השניה' כדי שלא יאלצו לברך את יוסף לשלום.

הכתוב מדייק בלשונו: השנאה מתעוררת דווקא אחרי ש"ויראו אחיו", הם ראו את הכתונת המייחדת אותו כאהובו של אביהם. לא בכדי כאשר יוסף מגיע אליהם לדותן, הדבר הראשון שהם עושים הוא לפשוט ממנו את בגדיו, "את כתֹנת הפסים אשר לו" (כג), הסמל החיצוני המבטא את ייחודו ומעמדו בעיני אביו.

נראה שהכתוב רומז לעניין זה בדרך עדינה, בתיאור הגעת יוסף אל האחים (יז-כג):

… וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן: וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו …

האחים מנהלים דיאלוג קשה ואכזרי על אודות יוסף עוד "בטרם יקרב אליהם". כיצד הם מזהים אותו ממרחק, הרי אינם יודעים שיוסף צפוי להגיע אליהם? הכתוב משתמש כאן במילה "ויראו", אותה מילה שיצרה את תחושת השנאה בתחילת הסיפור, ובדרך זו הוא רומז שהאחים ראו וזיהו את יוסף ממרחק בגלל לבושו – הכתונת מעוררת השנאה!

*

התבוננות בדברים מעוררת את השאלה, מדוע ולמה נוהג יעקב בדרך זו המטילה קנאה כה גדולה בין האחים? נראה שיעקב מבטא כלפי יוסף לא רק את אהבתו אליו אלא גם את געגועיו לרעייתו האהובה – רחל. ביחסו המיוחד אליו יש מבחינתו מעין פיצוי לאובדן הגדול ואולי גם התמודדות עם תחושת ההחמצה במערכת היחסים איתה. אהבתו של יעקב ליוסף גורמת לו לעיוורון ביחס למערכת היחסים שהוא מטפח בין יוסף לאחים. הוא שולח את יוסף לשאול בשלום אחיו "לכה ואשלחך אליהם" (יג) בלי לחוש שבמעשה זה הוא בעצם מטיל אותו אל גוב האריות. תשובת יוסף לבקשתו "הנני" (שם), מהדהדת באוזנינו את תשובת אברהם לקריאת הקב"ה בפרשת העקידה (בראשית כב, א).

התמונה מקבלת איכויות נוספות כשמתבוננים שוב בהתנהגותם של האחים. גם כאן יש לשאול, מדוע מגלים האחים תחושות כה קשות ועושים מעשים כה בוטים ביחס לאחיהם בן אביהם? נראה שביחסם אל יוסף באות לידי ביטוי תחושות יסודיות מרובד אחר של חייהם. מעבר לשנאתם ליוסף, מבטא יחסם אליו כעס עמוק ותהומי על אביהם. ניתן לומר שביחסם אל יוסף הם מבטאים את קנאתם לכבוד אימם.

 

מקומה של לאה במשפחה, וממילא מקומם ומעמדם של בניה ובני השפחות דורש שימת לב מיוחדת. הבעייתיות נחשפת כבר בתחילת הדרך בימי לידת הבנים הראשונים (כט, לג; ל, יד-טז):

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא:

מן הפסוקים עולה כי באופן קבוע יעקב מתגורר באוהלה של רחל. הנשים האחרות ולאה בכלל זה, אינן זוכות לכך שיפקוד אותן. באופן שיש בו השפלה רבה, יוצאת לאה השנואה לקראת יעקב ומודיעה-מתחננת לו "אלי תבוא … כי שכור שכרתיך".

הדבר בא לידי ביטוי בחריפות בנאומו הדרמטי של יהודה בתחילת פרשת ויגש. בנסיונו לשכנע את המושל המצרי מתאר יהודה בצבעים עזים ומרגשים את השיחה שקיימו האחים עם יעקב בניסיונם לשכנעו לשלוח עימם את בנימין כדי שיוכלו להביא אוכל ממצרים (מד, כה-כט):

וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה:

יהודה מצטט את דברי אביו אל בניו. "אתם" – תשעת בני הנמצאים כאן מולי, חמשת בני לאה [שכן שמעון עצור במצרים] וארבעת בני השפחות – אתם ידעתם כי שניים [!] ילדה לי אשתי. בלא משים נחשף כאן שוב יחסו של יעקב ללאה ולילדיה. יש לו לדבריו אישה אחת – רחל, ושני בנים – יוסף ובנימין.

וכך גם בסופו של הסיפור בסוף ספר בראשית, בעת שיעקב מבקש מבניו שיקברו אותו עם אבותיו במערת המכפלה (מט, כט-לא):

וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה … שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:

שרה נקראת כאן אשתו של אברהם, ורבקה נקראת אשתו של יצחק. רק לאה המיותמת נותרת בלי הגדרת מעמדה, שכן כפי שראינו "אשתי"[1] היא רחל.

בתוך המצב הזה גדלים בני יעקב. תסכוליה המובנים של אימם מחלחלים בהם. אין הם מסוגלים לפנות חזיתית לאביהם ולתבוע את עלבון אימם – עלבונם שלהם. הכעס הכבוש מתפרץ בדרך אחרת אל מול אחיהם האחר, בנה של "אשת" יעקב.

דומה שהכתוב בספר דברים, בפרשת כי-תצא (כא, טו-יז) מתייחס למצבים אלה ואף רומז בלשונו רמזים עבים למתואר בספר בראשית ביחס למשפחת יעקב:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנו[2]ֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:

קריאה זו היא פירוש מרחיב לדברי האמורא רב המובאים בתלמוד הבבלי במסכת שבת (דף י ע"ב):

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

בדבריו מוצעת קריאה מרחיבה להבנת התהליך אותו עוברת המשפחה. ההסתבכויות והקלקולים יצרו את הצורך באיחוי קרעי המשפחה ובחישול מחודש בכור הברזל במצרים. הדרך ארוכה ומלאת חתחתים ובתוכה צועדת משפחה-אומה הנאלצת ללמוד ולהתקדם בדרך הקשה.

 

 

[1] וע"ע בבראשית מו, יט: 'בני רחל אשת יעקב', בניגוד לבני השפחות ובניגוד ל: 'אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב' (שם, שם, טו).

[2] וראו עוד להלן (שם, מט, ג) 'ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני'.

השארת תגובה