פרשת וירא

'לא, כי ברחוב נלין' – כוחה של נוכחות / הרב שמעון דויטש

אחרי שהאנשים-מלאכים סיימו את המפגש עם אברהם, הם פונים ללכת לסדום: 'וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם' (בראשית יח, טז). הכתוב קושר בין הביקור בבית אברהם לביקור בסדום וה'השקפה' שלהם רומזת להשקפתו של אברהם על סדום החרבה (להלן יט, כז-כח) ולאשר יִקרה בהמשך.  במקביל פונה ה' לאברהם (שם, יז-כא): 'וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ … וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.

רשב"ם מפריד בין המילים 'עשו' ל'כלה', לאמור: 'אם כן עשו, אעשה אותם כלה'. ה' מבקש רשות מאברהם לבחון את סדום ולברר האם הם צפויים לכיליון. תוצאת הבחינה ידועה, ובסיום המשא-ומתן בין אברהם לה' (אולי יש חמישים צדיקים … וכו'  יח, כד-לג), נראה ש'ניתנה רשות למשחית לחבל'[1] והאנשים-מלאכים מגיעים לסדום בערב.

בכל השיח בין ה' לאברהם אין התייחסות ללוט ולמשפחתו. הדיון הוא על סדום והרושם הוא שהמלאכים מגיעים כדי למלא שליחות – 'כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ' (יט, יג). מיד עם הגעתם רואה אותם לוט, קם לקראתם, משתחווה ומזמינם לביתו ללינה ולסעודה.[2] המלאכים משיבים: 'לא, כי ברחוב נלין' (יט, ב). במבט ראשון נראית תשובתם כתשובה מנומסת בנוסח – 'אנו נמצא פתרון אחר, איננו רוצים להטריח'.

אני מבקש להציע קריאה שונה. בדברי ה' לאברהם ביחס לסדום הודגש הצורך לרדת ולראות את רעת סדום מקרוב ובפועל. 'אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה' (יח, כ). המלאכים מגיעים לסדום כדי לבחון את המצב לפני ביצוע הגזירה. הגעתם לסדום היא מימוש מגמת ה' בדברו עם אברהם (וכדברי רש"י: 'למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה'). לשם כך, עליהם לשהות ברחובה של עיר ולראות בעיניהם מקרוב את התנהלותם של אנשי המקום. התארחות בבית אחד פרטי, בית לוט, תמנע מהם את מילוי שליחותם.[3]

אולם, לוט מתעקש – 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ' (יט, ג). מעשהו זה, לוט מעכב  בעצם את ביצוע הגזירה ומציל את העיר! אם המלאכים יתארחו בביתו, לא יוכלו לראות את רעת העיר. ולהיפך! הם יפגשו את מידותיו הטובות של אחד מאנשיה החשובים, מיושבי שער העיר.[4] ואכן האנשים נענים להזמנה, סרים לביתו, סועדים ונערכים ללינה. אלא שאז מתרחש דבר מפתיע מאוד: 'טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם' (יט, ד-ה). הכתוב מתאר בפרוט רב: 'אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה'. כל אנשי העיר כולם! צעירים וזקנים מכל קצות העיר. כולם יחד ואין בהם אפילו צדיק אחד! ודרישתם הבוטה בפיהם – לדעת את האורחים. במעשה זה הם מדגימים-מנכיחים בפני המלאכים השלוחים את רעתם הרבה, מעין 'הצגת תכלית', ובכך מייתרים את הצורך 'ללון ברחוב'. כאילו אומרים להם אנשי סדום: 'אם אתם לא באתם לרחובה של עיר לראות את אורחותינו מקרוב, הנה עתה באנו אנו עצמנו, כולנו יחד לפניכם כדי שתראו את טיבנו' – בכך הם גוזרים בעצמם את דינם שלהם.

אל מול הכנסת האורחים של לוט נחשפת במלוא עוצמתה רעת אנשי המקום. מול הפצרתו של לוט במלאכים להתארח בביתו – 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ' (יט, ג), באה דרישתם של הסדומיים – 'וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת' (שם, ט), הממחישה את הפער הקיצוני בינם לבינו ואת רוע מעלליהם.[5]

קריאה מפתיעה זו מעוררת את השאלה – כיצד זה שבידי לוט עלה [ולו לרגע קצר] להציל את אנשי עירו, מה שלא עלה בידי אברהם בתפילתו?

נראה בעיניי שיש ללמוד מכאן משהו ממשי על ההתנהלות בעולמנו. אינה דומה עשייה לדיבור. למעשים בשטח יש כוח שמחשבות, טיעונים ואפילו תפילות אינם משתווים לו. המלאכים משקיפים על פני סדום (יח, טז) וה' אומר שאינו יכול לכסות מאברהם (שם, יז), ואברהם העומד שם ניגש וטוען את טיעוניו ממרחק ההשקפה (שם, כג). אך לוט לעומת זאת, עושה מעשה בפועל.[6] הוא מגלה את היסוד הטמון בו כבן למשפחת אברהם, ומממש אותו במקום, 'בשטח'. לעשייה כזו יש השפעה מסוג אחר.[7]

[1] כלשון רש"י בפירושו לתורה (שמות יב, כב), בנוגע לציווי לבני ישראל במצרים בזמן מכת בכורות: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר'. וכבר עמדו על זיקות בין סיפור הפיכת סדום לסיפור יציאת מצרים.

[2] ההשוואה בין תיאור הכתוב את יחסו של לוט למלאכים לבין יחסו של אברהם לאורחיו מאלפת וכבר עסקו בה רבים. פרטי ההשוואה ראויים לעיון מיוחד, אולם פשוט בעיניי שלוט מקיים הכנסת אורחים ראויה והתיאור דומה מאוד להכנסת האורחים של אברהם (בשונה מדברי רש"י לעיל יח, ד).

[3] יש לדייק כאן: הדיון בין אברהם לה' לגבי סדום מסתיים במילים – 'לא אשחית בעבור העשרה' (יח, לב). לא נאמר כאן מה המצב בפועל בסדום והאם ישנם שם עשרה צדיקים שיצילו את העיר או לא. נראה שהעניין פתוח ונותר לבדיקה בשטח על ידי המלאכים.

[4] יושב בשער = שופט. ראו רש"י כאן (יט, א) ועוד.

[5] הפועל 'פצר' נדיר מאוד במקרא. בתורה הוא מופיע רק פעם נוספת אחת, להלן בפגישת יעקב עם עשו (לג, יא).

[6] כך אמר לי לפני שנים רבות ידיד יקר: במהפכת סדום חרבו ארבע ערים מתוך החמש המיועדות (ראו בראשית יד, ב מול דברים כט, כב), מפני שלוט הצליח להציל את צוער. אם כן, לוט הצליח להציל עיר שלמה, חמישית מיושבי ערי הכיכר – מה שלא עלה בידי אברהם בתפילתו. ניתן ללמוד גם מכאן שאדם המעורב במציאות ונוגע בה באופן אישי וממשי, יכול להשפיע יותר מאשר אלו הצופים בדבר מרחוק.

[7] יש להעיר שהכתוב להלן קושר בכל זאת את הצלת לוט לאברהם. 'וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט' (בראשית יט, כט). דומני שנכון לראות בסיפור כאן שני יסודות מקבילים ובמידה מסוימת אף משלימים. זכותו של לוט מצד עצמו כגומל חסד ומכניס אורחים וזכותו של לוט מכוח קרבתו לאברהם ידיד ה'. היסוד של הכנסת אורחים בא לידי ביטוי אצל משפחת אברהם גם בהמשך ספר בראשית – אצל לבן ועוד, אך אין כאן המקום להאריך.

עוד יש להעיר, שברקע לדברי אברהם אל ה' ביחס לסדום, ולמרות היעדרותו של לוט מן המשא ומתן, יש לזכור את התערבותו של אברהם במלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה, נאמר במפורש שהוא יוצא למלחמה על מנת להציל את לוט: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם. וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי … וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו … וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה … וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה …. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם (בראשית יד, יב-טז). וגם בזה אין כאן המקום להאריך.

 

לתגובות: הרב שמעון דויטש  sydeutsch@gmail.com

השארת תגובה